היום אני מכריז את עצמי.

בעוד בחלוף השנים רק הופעתי בערפול, כמו חלקיקי ענן שחולפים לרגע, היום אני מכריז את עצמי.

אני כבר לא נוצה שמתנדנדת הלוך ושוב על גבי משבי רוח חולפים, היום אני אבן נופלת, אני עובדה.

היום אני בא והולך, ולא מתמזג עם שינויי האויר. וכשאני בא אתה תדע, היום אני בשליטה.

היום אני קצת יותר אמיתי, גשמי, ממשי, חי. היום כבר לא אכפת לי שתסתכל עליי.

היום אני מרכז החדר ולא פינה, היום אני כבר לא סדק בקיר, אני פרצה.

וגם היום יש הרגשה שלא משנה הנוכחות, אני אהיה כמעט עיוור, אתה תבחין בכל טעות.

אני אפול כמו שבריר של אבן קטנטנה בקניון, ואתה תצוף רחוק מכאן ותיחקק חלש בזיכרון.

היום אני מכריז את עצמי, וזה לא משנה את העובדה שעד שהחוזה אינו נחתם אין טעם להכריז.

תלך לפני שזה מתחיל.

אופנתן.