שחטה אחרונה, מריח מה נקי, מוריד את בגדי המיטה ועובר אל בגדי האופנה. עולה על מכופתרת גדולה ומפוספסת, בחום וכחול כהים, דהויים. שרשרת של סבתא מלפני 30 שנה, פינלנד. סקיני סגול כהה, כמעט אפור. נעליי אוקספורד בצבע חום בהיר עם גימור בכחול כהה ותיק גב עם קריצה משעשעת פרי ידיי, בצבע כחול כהה, לבן ואדום, בטקסטורת לבבות. הכל הולך ביחד פשוט מצויין. נשיקה אחרונה לבחור התשוש שלי, עם התחתונים המסריחים וירידה במדרגות התלולות והרעועות של הפינה החמה שלנו.

פותח בתנועה שכבר עשיתי לא מעט פעמים את שניי המנעולים, פותח את הדלת ויוצא אל החושך שייקח אותי אל האור. עובר במסדרון הקצר ומדליק מייד את האור של המדרגות. אני כבר מריח את הריח המצחין של המקום הזה, המקום האהוב הזה, שלא משנה כמה מצחין הוא, תמיד אני אוהב לחזור לכאן. יורד במדרגות וממשיך אל דלת הבניין, פותח אותה וסוגר אותה מיד, מתוך מחשבות על דברים שכבר קרו פה.

מוריד את המשקפיים מהתלתלים אל העיניים וצועד בביטחון אל מעבר החצייה. מחכה שהרמזור יתחלף לירוק כדי לחצות את אלנבי, בשנייה הזאת חשבתי לעצמי כמה שאני מרגיש פה בבית. הרמזור התחלף ועברתי לצידו השני של הרחוב. פניתי שמאלה והמשכתי בדרכי הבטוחה. אני צועד ועיניי קדימה, לא מהסס אפילו לרגע, בשפת הגוף שלי יש גאווה כלשהי, אני הולך ברחוב כאילו אני גר פה כבר כמה שנים, והרחוב פשוט נראה לי מוכר, נראה לי כאילו פה אני צריך לגור, זאת העיר שלי.

עוצר איפה שצריך, עושה את הפניות הנכונות, ולא מהסס אפילו לרגע, מרגיש בעל הבית. ממשיך במורד הרחוב, בחום הכבד עם בגדים ארוכים וחושב על כמה שטוב לי כאן, עם הבחור התשוש שלי והחומוס הטעים שהרגע אכלתי, מאיזה מסעדה פינתית עם חומוס טעים כל-כך, כזה שלא טעמתי מימיי. הגעתי למבוקשי ואני נכנס כאילו הייתי שם שעות מספר לפני (וכך באמת היה). המוכר מזהה אותי ואני מציג את עצמי בשנית ומבקש את הכל בשנית, רק ליתר בטחון. אני שולף את המצלמה ומרגיש בבית. קל להתחבר למקום הזה, כל לאהוב את התחושה הזאת.

אספתי את החומר, התחדשתי בפפיון שמדגיש את היותי אני וחזרתי חזרה הבייתה. בהליכה זקופה, עם משקפיי שמש אדומים ותלתלים בצבע חום בוער, פנים לבנות מנומשות עם זיפים. מרגיש טהור, מרגיש גיבור, מרגיש כאילו אני שייך למקום הזה. כל רגע פה אני מרגיש יותר קשור, יותר מכיר. חזרתי אל הבניין המצחין שלי וחשבתי לעצמי; כל העולם מונח בפתח של הדלת המתקלפת של הבניין המצחין הזה, כל שאני צריך לעשות הוא לעשות. עליתי במעלה המדרגות כשאני רטוב מזיעה, נכנסתי בלי לדפוק. אני מרגיש בבית. עם הבחור התשוש שלי ואחותו המשעשעת. עם מיטת יחיד לשניי אנשים, ובגדים שמסריחים מכל הבא ליד. עם מקלחת של מטר על מטר, ומטבח שבקושי עולה על גודל המקלחת. ובכל זאת, אני מאושר, מרגיש בבית. מרגיש אמיתי, חיי, עצמאי וחופשי.

אופנתן.

רצוי להפעיל את השיר בסוף הפוסט לפני הקריאה.

כמו זוג זקנים שיושבים אחד ליד השניה אבל כל אחד עסוק בענייניו, כמו זוג צעיר ומאוהב שרב בצעקות מבעד לקיר שמפריד בין המטבח לחדר השינה ואז מתחבק בלי לשים לב בכלל. כמו אהבה ששכחה לתחזק את עצמה.

יש אהבה ויש געגוע, אבל אין את האומץ לדבר על מה שהיה ומה שעכשיו, על מי שאנחנו באמת, על מי שאנחנו רוצים להיות, ועל מה שאנחנו רוצים אחד מהשניה. אין את התקווה שמחר יהיה יותר טוב, בגלל שאנחנו כל-כך יודעים לעומק את המגרעות של כל אחד מאיתנו. אין את הגילוי הזה אחד בשני, אין את הדברים החדשים הקשורים בנו, רק בחיצוני.

יש אהבה, יש מחשבות, ויש גם געגועים, לזמנים לא טובים יותר, אבל בכל זאת טובים יותר לנו. האם נוכל להיות הכי קרובים שרק אפשר אם שנינו נהיה במצב הכי רע שרק אפשר? האם הסבל הוא הגורם המשותף לנו? אני רוצה להאמין שלא, שיש לנו הרבה מעבר לזה, אמנם ככה הכרנו, התחזקנו, והתחברנו, אבל המשכנו להכיר אחד את השניה גם בדברים אחרים. אני יודע איך קוראים לך ואותך, ואת יודעת איך קוראים לי ואותי, וזה לא מפתיע אותנו יותר, רק חיוך קטן במצח, שהשני ידע שזה עוד מזיז משהו בלב הקטנטן שלנו, שזועק לאהבה כמו פעם, לקשר אמיתי ופועם.

אני כותב את זה וכמעט כואב לי הגוש דמעות שתקוע לי בגרון, כמה שאני אוהב אותך, כמה שאני יודע שאני בין היחידים שאת באמת מעריכה ואוהבת, ובין היחידים שלא פוחד להאמין בזה בוודאות. כמה שאני יודע שקשה לך להתמודד עם המציאות, ועם העולם שבנית לעצמך בתוך הראש המפותח שלך. כמה שאני אוהב להיכנס לתוכו ולראות את הזוועות והנפלאות שהולכות לך שם, בראש המפותח שלך, שמצליח למצוא את הנהדר והגרוע ביותר שבכל דבר. כמה שהתגעגעתי, למה את לא חוזרת הבייתה, לחבק אותי כמו אור, לחבק אותי גם כשלא קר וגם כשאני לא צריך את החיבוק מסיבות רגשיות.

כשאמרת לי שהתרגשת מהסרט שמחתי, שמחתי שאני יודע מה מרגש אותך, מה מזיז אצלך מערכות, כמה שאנחנו מחוברים באמת, ברמות שלא תלויות באמת בנו. רציתי שתדעי למה הסרט הזה מרגש אותי ואותך, ואני יודע שאת יודעת. הייתי רוצה לקחת לעצמי את הנושא הזה אצלך, ולהגיד שבזכותי, ובזכותי ובזכותך גם עוד נושא ששמור רק לשנינו, שרק אותנו מעניין לא משנה כמה שטחיים אנחנו נשמעים, רק שלא נדבר באמת על מה שמכאיב לנו.

רק שנוכל להיות אחד עם השנייה כמו זוג זקנים על מרפסת, שמחזיקים ידיים וכל אחד קורא ספר, כמו כלב וחתולה, או חתול וכלבה, שאיכשהו למדו להסתדר. כמו החברים הכי טובים שעומדים משני צדדיו של קיר עבה של ספק מתיחות ספק ריחוק, אחרי שנים של היכרות עמוקה ואהבה שאין כמוה, ולא תהיה באף מערכת יחסים, ולא הייתה. אהבה שפתאום נראית דועכת לה לאט לאט. כי אף אחד לא הבטיח לקרוא באפר כבר הרבה זמן.

אני מודה שזה כואב לי, אני מודה שאני לא רוצה שזה ישאר ככה. אני חושב שגם את מרגישה את זה, דג-חתול שלי. הילדה הקטנה שלי שמתחילה ללכת בגיל 17, ואני מנסה לתת לה יד, להעביר אותה לרהיט הבא, שיהיה לה במה לתפוס.

אופנתן.

מכירים את ימי הנחת האלו? אלו שאתם פשוט מוצאים את עצמכם שוכבים על המיטה, ומחייכים. אתם יודעים שיש בעיות, דאגות, דברים לעשות, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לכם. זה קורה בד"כ בסופ"שים או בימי חול בחופש הגדול. אצלי זה קורה אחרי גאווה גדולה במשהו שעשיתי, אני שומע שירים נוסטלגיים ומרגיעים, ופשוט יושב מול המחשב וכותב מחשבות. כמו עכשיו, אני כל-כך רגוע שאפילו לא לקחתי רטלין. יש תחושת נחת בתקופה האחרונה, כאילו סוף-סוף אני מקבל חזרה את כל מה שנתנתי, כאילו סוף-סוף אנשים מכירים בכשרון שלי ויש לי את מי לשתף ביצירה שלי.

כשהשיר ברקע "Mrs, Robinson" החיים נראים כל-כך יפים. אפילו שעוד לא יצא לי להקשיב לעומק למילים, פשוט כי איך שהן נשמעות מסתדר לי נהדר באוזן. בשילוב הלחן; הגיטרה הדומיננטית והקול הבסי, ועם זאת דיי גבוה בקטעים מסויימים, של הזמרת שעושה קאבר נהדר לשיר נהדר. כל מה שבא לי עכשיו הוא לשכב במיטה ולהגיד "תראו, עשיתי את זה". נחת גדולה משתלטת עליי, כל הגוף רגוע אך לא רדום, חיוך גדול ומרוצה על הפנים, והרבה שלווה.

ברגעים כאלה כל מה שבא לך לעשות זה כמובן לנוח על עליי הדפנה ולהתרשם מפרי היצירה שלך תופס תאוצה והופך למשהו גדול ומוכר, אבל הוא לא ישאר כך לנצח. צריך לעבוד ולקדם, ולכתוב, וליצור עוד ועוד. תמיד יש את הפחד שבציפיות. אחרי פוסט כמו הפוסט הקודם אני לא בטוח שאני אעמוד בציפיות, כי עם כל הכבוד לבלוג שלי, הפוסט הזה דיי לא קשור למה שאני כותב פה בד"כ (מוזמנים ללכת קצת אחורה). אני גם לא רוצה שהבלוג הזה (האישי) ישנה פתאום תדמית, נוח לי שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו שאני יודע שהרבה ממי שאני מכיר קוראים פה. נוח לי לחשוב שזה מקום הבריחה שלי מהאופנה, כי לפעמים גם אופנה מתחילה ללחוץ על החופש היצירתי. בעיקר כשהכל פרחוני ומעיק. אני נהנה מהעובדה שיש לי מקום שאני יכול לעשות בו הכל, אין 'מוניטין' לשמור עליו, ואף אחד לא מצפה לשום דבר מיוחד (לפחות לא עד עכשיו). אני אוהב את ההרגשה הלא-לוחצת.

בא לי לצלם משהו נועז, חתרני, משהו אינדי, משהו בשחור לבן.

משהו שייצא מטושטש ולא מתאמץ, משהו שכיף לצלם. אני הולך לגרום לזה לקרות.

אופנתן.

ביום שישי האחרון, בתום החדשות, שודר הסרט של אסי עזר על הומואים ויציאה מהארון - "אמא ואבא, יש לי משהו לספר לכם". הסרט מדבר על תהליך היציאה מהארון של ההומואים (בעיקר). איך מספרים, מה התגובה, היום שאחרי וכו'. רציתי לספר את הסיפור שלי. אני רק רוצה להבהיר שעד הפוסט הזה, מאז פוסט היציאה מהארון שלי לפני שנתיים ומשהו, באחד מהבלוגים הקודמים שלי, לא כתבתי בשום מקום 'ציבורי' את המשפט "אני הומו". מי שיודע יודע, מי שלא לא, האנשים שבאתי וסיפרתי להם פנים אל מול פנים מעטים אם לא אחדים, הכל עבר דרך אנשים אחרים. עד היום יש בי את התהיה (ולפעמים הידיעה שלא) אם אנשים שקרובים אליי יודעים או לא, כי כמו שאמרתי, אני לא סיפרתי להרבה אנשים פנים אל מול פנים, השארתי את התפקיד הזה לסובבים אותי.

מתי גילית? כשמישהו מגלה את זה, זו אחת השאלות שנשאלות הכי הרבה - "מתי גילית?". אני אגיד את האמת; אין לי גיל מסויים, יש את הגיל של ההחלטה שנותנים סיכוי לאפשרות שאני הומו, אבל אין לי את הגיל שבו 'גיליתי'. או יותר נכון, זה פשוט מעורפל. מגיל מאוד קטן כל הסובבים אותי ייעדו אותי לתפקיד ההומו, חלקם פשוט הבינו שהילד 'מיוחד' וחלקם (הילדים האחרים) פשוט אהבו לחשוב כך בגלל הלבוש וההתנהגות שלי. בגיל בית הספר לא הסכמתי לקנות בגדים של בנים - לא לבשתי שמלות, אבל את המכנסיים והחולצות קניתי מהבנות. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך זה להגיע במכנסיי פדלפון לבית הספר, כשלילדים קטנים אין מנגנון סינון או מוסר. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי פידבקים מאוד שליליים, כולם דאגו להזכיר לי כבר מגיל צעיר שאני מאוד 'מיוחד'. אז בגיל צעיר גיליתי שאני מיוחד, אבל את עניין הנטייה המינית אי אפשר 'לגלות' לפני גיל 13, כי לפני גיל 13 האקט המיני לא בידיוק מעניין אותך. אם בגיל 14 יצאתי מהארון, בגיל 13 התחלתי להבין מה קורה, לגלות שיש גם דרך אחרת 'לאהוב', והתחלתי לקבל את האופציה ה'מיוחדת'.

איך אתה יודע שאתה הומו? כמו "מתי גילית", גם זו שאלה נפוצה, במיוחד במפגש הראשון. אז, איך אני יודע? שאלה קשה. התשובה שאני תמיד עניתי היא "אני פשוט יודע", והשאלה המתבקשת היא "כבר שכבת עם גבר?" או "כבר שכבת עם גבר ואישה שהחלטת שאתה הומו?" והתשובה הייתה "לא" והשאלה החוזרת הייתה "אז איך אתה יודע שאתה הומו?". ואז הגיע משפט הקאלט - "אתה שכבת עם אישה כבר?" - "לא" - "ועם גבר?" - "לא" - "אז איך אתה יודע שאתה סטרייט?". אני מודה שהתשובה היא סוג של מגננה, ולא תשובה לשאלה "איך אתה יודע". התשובה שאני אומר היא - אני פשוט יודע; כשאתה הולך ברחוב ורואה אישה עם גוף 'מושך' והדבר היחיד שמעניין אותך זה מה היא לובשת, אתה יודע. כשאתה הולך ברחוב ורואה גבר שנראה טוב ואישה שנראת טוב, ואתה מסתכל על הגבר, אתה יודע. אתה פשוט יודע.

איך סיפרת להורים? אווו, זה סיפור 'מצחיק'. כש'יצאתי מהארון' (היציאה הייתה שכתבתי בבלוג שלי בענק "אני הומו", וסיפרתי לכמה ידידות שלי), היציאה הייתה מבחינתי להודות בפני עצמי, בעיקר. אני דילגתי על שלב המחשבה, ה'בישול'. אני לא זוכר את עצמי מגיע להחלטה ואז חושב "אוקיי, איך אני מספר עכשיו", היציאה מהארון הייתה גם ההודאה הראשונה בפני עצמי, באופן רשמי. דרך הידידות שסיפרתי להם, תוך כמה ימים כל בית הספר ידע, כולל סגל המורים. האחרונים לדעת היו ההורים שלי. "היום שאחרי" היה בעצם כמה ימים, שבהם יותר ויותר אנשים ידעו, יותר ויותר אנשים התרחקו ממני, ויותר ויותר אנשים אחרים התקרבו. היציאה מהארון בפני הההורים הייתה בעצם שההורים 'פתחו לי את הארון'. אמא שלי תפסה אותי לשיחה ופשוט שאלה אותי אם אני הומו. לא עניתי כן, עניתי שלא, שאני ביסקסואל. למה? כי אנשים (בעיקר אנשי מקצוע) מנסים לשכנע אותך שזה הגיל, וזה יעבור, הורמונים משתוללים ושלא כדאי לשלול כל-כך מהר את האופציה הנשית. אז יצאתי בתור הומו אבל אז הכנסתי רגל לארון והכרזתי על עצמי כביסקסואל. בתקופה הזו גם היו לי התנסויות עם נשים, ליתר דיוק - ההתנסות הראשונה שלי הייתה עם נשים, הנשיקה הראשונה - עם אישה. ההתלהבות הייתה התלהבות של נשיקה ראשונה, זה שלב בחיים שלא בידיוק משנה בו אם אתה יודע שאתה הומו והתנשקת עם אישה - שפתיים זה שפתיים. התגובה הראשונה של אמא הייתה "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה ותמיד נאהב אותך". בקשר ל"ואז נפלו פניה" המפורסם - לא הסתכלתי לה בעיניים, לכן לא ראיתי את ההבעה שלה.  כמובן שהיא סיפרה לאבא, ואבא באקט כנה במיוחד תפס אותי לשיחה והודה שהוא חונך אחרת ושהוא אוהב אותי אבל יהיה לו קשה לעכל (לא לדאוג, קשה לעכל זה רק קשה לעכל, אני יכול להגיד שהקשר שלי עם אבא שלי רק התחזק במשך השנים עקב היציאה מהארון). יש לי מסר לכל ההומואים בארון - ההרגשה שאחרי, זו ההרגשה הכי משחררת ומעצימה שיכולה להיות, צאו מהארון.

איך הסביבה מגיבה, איך אתה מגיב לסביבה? הסיפור שלי הוא סיפור שאני גאה בו, או יותר נכון גאה בעצמי, כל פעם מחדש. זה לא סוד שבאיזור המגורים שלי הומו זה לא משהו שקל לעיכול, הרוב בגלל דעות קדומות ולחץ חברתי לשנאת הומואים, בעיקר מצד הגברים אבל גם מצד הנשים. בגלל שמגיל צעיר הייתי גם 'מיוחד', הכרתי את העניין של ההצקות והעובדה שלא בכל מקום יקבלו אותך. לכן כשמישהו היה צועק לי 'הומו', זה לא היה זר לי, כי ביסודי חוויתי דברים בסגנון  'אתה בן או בת?' או 'יא קוקסינל'. עם השנים (מגיל מאוד צעיר) פיתחתי מערכת הגנה מעוררת התפעלות, נכון שבשנות היסודי הייתי סופר-רגיש (בכלל, רגישות זה חלק נכבד מהאישיות שלי) אבל אני חושב שדווקא זה מה שבנה את מנגנון ההגנה, הרגישות והצורך בחיפוש דרך התמודדות. אלימות לא באה בחשבון - לא האופי שלי, אז הפתרון האולטימטיבי היה להתעלם. "אמא הוא קרא לי ככה וככה" - "תתעלם", וכך עשיתי. אני גאה לספר שהיום כשאני הולך ברחוב וערסים קוראים לי הומו אני פשוט מתעלם בחיוך, וחושב לעצמי בראש "עצוב שהם חושיבם שזה פוגע בי". לרוב זה פשוט מגוחך, אני לוקח את זה בקלילות כזו כי זה פשוט קרה לי יותר פעמים ממה שאני יכול לזכור, את השיטה של להתעלם סיגלתי לעצמי בעיקר בחטיבת הביניים. לא עניתי כי זה רק עושה מהומות ומושך תשומת לב, וכשהתעלמתי זה רק עצבן אותם. בחרתי להתעלם, אין דבר יותר מרגיז מכשמישהו מתעלם ממך, לכן השגתי שתיי מטרות בפעולה אחת - גם חסכתי לעצמי סערות נפשיות והתעסקות מיותרת, וגם גרמתי לצד המקניט להתעצבן.

אבל שלא תטעו, שנאה והומופביה זה רק צד אחד בסביבה, לרוב (בגלל סוג האנשים שאני בוחר להסתובב איתם) אני נתקל בהרבה אהבה, פתיחות וקבלה. העובדה שאני הומו לא משנה הרבה לאנשים, ולפעמים היא אפילו מוסיפה לי נקודות זכות על אומץ וייחודיות. אני מוכרח להגיד שיש הרבה אנשים עם לב גדול שתמכו בי ותומכים בי לאורך כל חיי, ולא כולם נוראיים, צריך לדעת עם מי להסתובב.

ואיך אתה היום? מאושר, אין הרגשה טובה יותר מלהיות אתה ולשים זין על כל אחד שחושב שזה לא בסדר, אני לובש מה שבא לי, מתנהג איך שבא לי, ופשוט חיי את חיי כמו שאני רוצה וכמו שמתאים לי. כל שונאי ההומואים הם אנשים מסכנים בעיניי, וכך גם ההומואים שבארון. אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, מקבלים אותי ומעריכים אותי בזכות מי שאני ולא בזכות מה שאני. אני מרגיש מיוחד ולא שונה. אני יכול אפילו לספר על מקרים שאנשים סיפרו לי שאני נותן להם השראה ומודל לחיקוי, על האומץ שלי, על סגנון החיים שלי ועל היצירה שלי. אני שמח להיות מי שאני ולא הייתי מחליף את החופש הזה בעד שום הון שבעולם.

אני רק רוצה להגיד לכל ההומואים באשר הם, מחוץ לארון ובתוכו, יש לכם למי לפנות, להיות הומו זו לא בושה. צאו מהארון, תחיו את החיים כמו שאתם רוצים לחיות אותם, היו עצמכם ואל תתנו לאף אחד לדרוך עליכם. אתם אנשים מיוחדים וטובים כמו כל בן-אדם אחר. אני מאחל לכולכם הצלחה בחייכם וחיים טובים ושלווים.

אתם מוזמנים לכתוב לי לאימייל או להוסיף אותי למסנג'ר, אם אתם מחפשים מישהו לדבר איתו או סתם כדי להביע דעתכם על היצירה שלי (גם בבלוג הזה וגם ב"ילדי יום ראשון").

גאה ומאושר, אופנתן.

תמליצו, זה חשוב.

המליצו על הפוסט בMSN ישראל, אני חייב לציין שארבע חמש (!) המלצות בשבוע אחד זה הישג מרשים בעיניי (גם פה וגם בבלוג האופנה עם ג'קי). אני מאוד גאה בעצמי ובג'קי. תודה רבה לכל הממליצים ותודה רבה לישרא-בלוג וMSN :)

עריכה: המליצו על הפוסט גם ב'המלצת העורכים' בעמוד הראשי של ישרא-בלוג.

(לחצו להגדלה)

זין שייקחו לי את הקרדיט, פשוט עושים ממני צחוק.

זה כל-כך מעצבן אותי. חוצפה, פשוט חוצפה וחוסר מודעות.

אופנתן.

לפעמים אני חושב לעצמי איך זה להיות חרק. לא חייב להיות משהו נוצץ כמו חיפושית משה רבנו, יכול להיות גם סתם נמלה קטנה ותמימה. מה בעצם יש להן בחיים? כל היום עובדות בפרך, ובשביל מי? בישביל מה? בישביל המלכה. זה קצת לחזור לימי הביניים, כל העיניין הזה עם הנמלים. אז אולי גמל שלמה? זה חרק קצת מסתורי, כי אף פעם לא רואים תוכניות כמו "אוטובוס הקסמים" שחוקרת חיים של גמל שלמה, רק של נמלים. מעניין אותי מה המטרה שלו בחיים, ואם יש לו כזו בכלל, ואם המוח של החרקים מספיק גדול בישביל שבכלל יוכלו לגבש מטרה, לא משנה איזו. טוב, זה אני יודע שקיים, אחרת איך הנמלים היו מעבירות את האוכל למלכה, הרי גם זו מטרה, אפילו שבעיניינו היא נראית קצת מובנת מאליו. ומה עם פרפרים? הם תמיד נראים לי כל-כך חופשיים, בלי דאגות, בלי מחויבויות, בלי פרצוף, ממש החיים היפים. לא זוכר מי או איפה, אבל שמעתי שתכולת החיים של הפרפרים (אחרי כל התהליך עם הגולם) היא רק כמה ימים בודדים. זה קצת מבאס, בגלל האמרה הידועה שחיים של פרפר זה חיי חופש. בסוף אתה מגלה שהם מתים אחרי יומיים. בויקיפדיה כתוב שבתהליך ההזדווגות של הפרפים הפרפרה לבושה בלבוש כלולות, משמע הם לא כל-כך חופשיים, גם להם יש חתונה וילדים. לפחות היא מספיקה ללבוש לבוש כלולות לפני המוות.

חשבתם פעם אילו יחסים יש לחרקים עם המשפחה שלהם? ואם הם בכלל יודעים שיש להם משפחה? מעניין אותי אם גם להם הסבירו איך הם הגיעו לעולם, ואם גם להם יש את היכולת להיות מובכים, שמחים או עצובים. לא ממזמן ראיתי תוכנית בנשיונל גיאוגרפיק על קופים, יותר נכון על חוקרים שחוקרים קופים בסביבתם הטבעית. בתוכנית מראים כמה שהקופים הם החייה היחידה שבאמת אפשר למצוא אצלה תכונות אנושיות מובהקות - כמו למשל רצח מתוכנן על רקע פוליטי. אצל אף זן בטבע חוץ מהקופים, לא קיים הדבר הזה רצח שלא למטרת מזון. החוקרים מצאו שיש תופעה שבה קבוצת קופים מארגנת הסתערות על קוף אחד. לקבוצת הקופים יש כנראה מכנה משותף, אולי הקוף עשה משהו שלא מצא חן בעיניהם, הם החליטו להרוג אותו. כולם ביחד, באכזריות שאין לתאר אלא בתיאור של מעשה אדם.

נשמע נוראי הא? שמכל התכונות של הקופים, דווקא את זאת לקחנו (בהנחה שהאדם בא מהקוף), דווקא את ההכי נוראית. ואז הגיע הקטע המנחם. החוקרים שמו לב שאחרי הרצח הקופים לא מבינים את חומרת המעשה שעשו, הם ממשיכים בחיהם כאילו כלום לא קרה, ולכן גם היה נראה להם לגיטימי לעשות את המעשה מלכתחילה. מה שלבני-אדם יש ולקופים אין הוא כושר שיפוט, מוסריות ויכולת להבדיל בין טוב לרע. זה נחמד לא? אם רצחנו, לנו לפחות יש את היכולת להרגיש רע עם זה אח"כ.

זו אחת הסיבות שבחרתי לחשוב דווקא על חרק ולא על כל חיה אחרת, כל החיות הגדולות נראות לי הרבה יותר אנושיות, יותר קרובות אל החשיבה שלנו. כמו למשל ארנבים, שמצאו שמקיימים יחסי מין גם שלא לצורך התרבות. לדמיין את עצמי בתפקיד של אריה זה פשוט כמו לדמיין את עצמי באופי שונה, באורך חיים שונה. אבל חרקים, יש בהם משהו קצת לא-טבעי, חייזרי אפילו. אפילו בעולם האופנה רואים את צורת המחשבה הזאת, בדגמים 'עתידניים' ו'חייזריים' יש הרבה מוטיבים מעולם החרקים, כאילו זה מובן מאליו שהצורה של החרק היא הכי לא אנושית שיש.

אני חושב שהמוח של החרקים יותר מדי קטן בישביל שיוכלו לבצע פעולות שמצריכות מחשבה, אני חושב שכל הפעולות שהחרקים הקטנים עושים הם פעולות מתוך אינסטינקט ולא מתוך מחשבה והגעה למסקנה. אני לא מדבר על דברים כמו 'איך לעבור את האבן הזאת', אלא יותר דברים כמו 'למה אני אוסף אוכל בכלל'. בגלל זה להיות חרק הרבה יותר מעניין, חיים מלאים בפעולות אינסטינקטיביות נטולות מחשבה ודאגות. לא נראה לכם מעניין לחוות דבר כזה?

(למעלה זהו וידאו ארט פרי ידיי.)

באופן אירוני, המעצבים לוקחים את חיי החרק, חסרי המחשבה והחשיבות, והופכים אותם לדגמים מסתוריים בעלי מסרים סמויים והרבה מחשבה מאחוריהם. התפקיד של המעצב הוא כאילו הפוך מזה של החרק, כל דבר צריך להגיד משהו, מאחורי כל פעולה יש חשיבה עמוקה ותכנון עד לפרט הכי קטן. מדהים לראות איך הטבע פועל.

החרקים של Gareth Pugh, אם תנסו לראות מעבר לבגדים, תראו חפישיות, גמלי שלמה, עכבישים, תולעים, ואפילו אלמנות שחורות (יש גם ארמדילו אבל זה לא בידיוק חרק)-

(לחצו להגדלה)

אופנתן.

אבא: תביא לי את השלט, תעביר ערוץ אני רוצה להמשיך לראות את המשחק. תומר: מה משחק עוד מעט מתחיל התוכנית שרציתי לראות, אתה גם ככה יודע מי ינצח. אבא: מאיפה אני יודע מי ינצח. תומר: אני יודע, ככה זה בכדורגל לא? מי משחק? אבא: ספרד נגד פורטוגל. תומר: ספרד תנצח. אבא: כמה כמה? תומר: שתיים אחת. אבא: בסדר, תעביר. (הבאתי לו את השלט, הוא העביר) תומר: טוב עוד שתיי דקות מתחילה התוכנית שרציתי לראות, אני הולך לראות בחדר, תהנה.

כעבור שעתיים

אבא: תומר, נחש מה. תומר: מה. אבא: ספרד ניצחו את פורטוגל שתיים אחת. תומר: אמרתי לך. אמא: נו, מצאנו עוד משהו שאתה טוב בו, אולי תתפתח בתחום הכדורגל. תומר: אני חושב שאני אדבוק באופנה.

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים שאתם משהו מיוחד באמת? שראיתם יותר מדי תוכניות טלויזיה ואתם חושבים "וואלה, אני משהו מיוחד. יום אחד אני אגלה שאני יכול להזיז דברים בעזרת המחשבה, או לצפות דברים". אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, הייתי יושב על האסלה בחדר האמבטיה שלי (אני קורא לה שלי כי בעיקרון היא אמורה להיות שלי ושל אחי הקטן, אבל אחי הקטן מתקלח בד"כ בחדר אמבטיה של ההורים שלי) וחושב שאני בטח משהו מיוחד. אחרי שראיתי יותר מדי תוכניות טלויזיה, הייתי בטוח שאני האחד, ההוא הנדיר הזה, בעל הכוחות שיכול לראות דברים מראש, שיכול להזיז דברים בכוח המחשבה, שיכול להרוג מישהו אפילו כשהוא רק בן 8.

הרבה השתנה מאז, עדיין יש לי את התהיות האלה, האם אני משהו מיוחד, אם יש לי יכולות שאין לאף אחד אחר, ואם כן, האם זה נחשב לכוחות על-טבעיים? במובן מסויים היום אני מבין שאולי לא ניכנתי בכוח להרוג אנשים בשלוש נגיעות, או לעוף, או לגרום לעולם לעצור, אבל כן ניכנתי בדברים שרק אני יכול לעשות. אני יכול להמם אנשים בשלוש דקות, לעוף לעולם משלי בכל רגע שארצה, ואני רוצה להאמין שבשלב מסויים בחיים שלי אגרום לעולם לעצור ולהתבונן על האומנות שלי.

הרבה פעמים בחיים עלתה המחשבה בראשי, שאני רוצה להיות מישהו שישנה משהו בעולם, בד"כ בהקשר של עולם האופנה. אני רוצה להיות זה שבגללו אנשים לובשים את מה שהם לובשים, אני רוצה להיות מישהו שאנשים מתרשמים ממנו, מישהו שישאיר חותם. מישהו שאפילו בעידן המהיר-מדי שלנו, יצליח להפגין נוכחות, מקוריות וייחודיות. ואם לא זה, אז לפחות מישהו שבגללו מישהו אחר קם בבוקר וחייך.

לפעמים יוצא לי לחשוב שהחיים שלי יכולים להיות תסריט נהדר לסרט, לפעמים אני חושב כמה נחמד ומקורי היה אם הייתי מצלם כל יום מה שאני לובש ופוצח בפוסט אמיתי וכנה על איך אני מרגיש ומה עבר עליי באותו יום, בצירוף התמונה. לפעמים אני חושב שכל מה שעברתי עד עכשיו הוא כלום, ולפעמים אני חושב שכל מה שעברתי והשגתי עד עכשיו הרבה היו חולמים להשיג ב-40 שנות חייהם עד כה. לפעמים אני שמח, לפעמים טוב לי עם מה שיש לי, לפעמים התכונות הטובות מעפילות על המגרעות. לפעמים אני מרגיש שאני צריך להודות למישהו על שכך יצאתי, ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לי בחיים, על המסלול שאותו לקחתי, על הדברים שבחרתי להתאמץ ולטפח, ועל היכולות, שהן לפעמים דיי על-טבעיות. כן, לפעמים אני גם גאה בעצמי, ומודה לעצמי, בין השאר.

 

כינוי חדש - אופנתן. "אפנתן" במילון -

"בעל אפנה, ממחה בקביעת אפנות חדשות".