מכירים את ימי הנחת האלו? אלו שאתם פשוט מוצאים את עצמכם שוכבים על המיטה, ומחייכים. אתם יודעים שיש בעיות, דאגות, דברים לעשות, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לכם. זה קורה בד"כ בסופ"שים או בימי חול בחופש הגדול. אצלי זה קורה אחרי גאווה גדולה במשהו שעשיתי, אני שומע שירים נוסטלגיים ומרגיעים, ופשוט יושב מול המחשב וכותב מחשבות. כמו עכשיו, אני כל-כך רגוע שאפילו לא לקחתי רטלין. יש תחושת נחת בתקופה האחרונה, כאילו סוף-סוף אני מקבל חזרה את כל מה שנתנתי, כאילו סוף-סוף אנשים מכירים בכשרון שלי ויש לי את מי לשתף ביצירה שלי.

כשהשיר ברקע "Mrs, Robinson" החיים נראים כל-כך יפים. אפילו שעוד לא יצא לי להקשיב לעומק למילים, פשוט כי איך שהן נשמעות מסתדר לי נהדר באוזן. בשילוב הלחן; הגיטרה הדומיננטית והקול הבסי, ועם זאת דיי גבוה בקטעים מסויימים, של הזמרת שעושה קאבר נהדר לשיר נהדר. כל מה שבא לי עכשיו הוא לשכב במיטה ולהגיד "תראו, עשיתי את זה". נחת גדולה משתלטת עליי, כל הגוף רגוע אך לא רדום, חיוך גדול ומרוצה על הפנים, והרבה שלווה.

ברגעים כאלה כל מה שבא לך לעשות זה כמובן לנוח על עליי הדפנה ולהתרשם מפרי היצירה שלך תופס תאוצה והופך למשהו גדול ומוכר, אבל הוא לא ישאר כך לנצח. צריך לעבוד ולקדם, ולכתוב, וליצור עוד ועוד. תמיד יש את הפחד שבציפיות. אחרי פוסט כמו הפוסט הקודם אני לא בטוח שאני אעמוד בציפיות, כי עם כל הכבוד לבלוג שלי, הפוסט הזה דיי לא קשור למה שאני כותב פה בד"כ (מוזמנים ללכת קצת אחורה). אני גם לא רוצה שהבלוג הזה (האישי) ישנה פתאום תדמית, נוח לי שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו שאני יודע שהרבה ממי שאני מכיר קוראים פה. נוח לי לחשוב שזה מקום הבריחה שלי מהאופנה, כי לפעמים גם אופנה מתחילה ללחוץ על החופש היצירתי. בעיקר כשהכל פרחוני ומעיק. אני נהנה מהעובדה שיש לי מקום שאני יכול לעשות בו הכל, אין 'מוניטין' לשמור עליו, ואף אחד לא מצפה לשום דבר מיוחד (לפחות לא עד עכשיו). אני אוהב את ההרגשה הלא-לוחצת.

בא לי לצלם משהו נועז, חתרני, משהו אינדי, משהו בשחור לבן.

משהו שייצא מטושטש ולא מתאמץ, משהו שכיף לצלם. אני הולך לגרום לזה לקרות.

אופנתן.

לפעמים אני חושב לעצמי איך זה להיות חרק. לא חייב להיות משהו נוצץ כמו חיפושית משה רבנו, יכול להיות גם סתם נמלה קטנה ותמימה. מה בעצם יש להן בחיים? כל היום עובדות בפרך, ובשביל מי? בישביל מה? בישביל המלכה. זה קצת לחזור לימי הביניים, כל העיניין הזה עם הנמלים. אז אולי גמל שלמה? זה חרק קצת מסתורי, כי אף פעם לא רואים תוכניות כמו "אוטובוס הקסמים" שחוקרת חיים של גמל שלמה, רק של נמלים. מעניין אותי מה המטרה שלו בחיים, ואם יש לו כזו בכלל, ואם המוח של החרקים מספיק גדול בישביל שבכלל יוכלו לגבש מטרה, לא משנה איזו. טוב, זה אני יודע שקיים, אחרת איך הנמלים היו מעבירות את האוכל למלכה, הרי גם זו מטרה, אפילו שבעיניינו היא נראית קצת מובנת מאליו. ומה עם פרפרים? הם תמיד נראים לי כל-כך חופשיים, בלי דאגות, בלי מחויבויות, בלי פרצוף, ממש החיים היפים. לא זוכר מי או איפה, אבל שמעתי שתכולת החיים של הפרפרים (אחרי כל התהליך עם הגולם) היא רק כמה ימים בודדים. זה קצת מבאס, בגלל האמרה הידועה שחיים של פרפר זה חיי חופש. בסוף אתה מגלה שהם מתים אחרי יומיים. בויקיפדיה כתוב שבתהליך ההזדווגות של הפרפים הפרפרה לבושה בלבוש כלולות, משמע הם לא כל-כך חופשיים, גם להם יש חתונה וילדים. לפחות היא מספיקה ללבוש לבוש כלולות לפני המוות.

חשבתם פעם אילו יחסים יש לחרקים עם המשפחה שלהם? ואם הם בכלל יודעים שיש להם משפחה? מעניין אותי אם גם להם הסבירו איך הם הגיעו לעולם, ואם גם להם יש את היכולת להיות מובכים, שמחים או עצובים. לא ממזמן ראיתי תוכנית בנשיונל גיאוגרפיק על קופים, יותר נכון על חוקרים שחוקרים קופים בסביבתם הטבעית. בתוכנית מראים כמה שהקופים הם החייה היחידה שבאמת אפשר למצוא אצלה תכונות אנושיות מובהקות - כמו למשל רצח מתוכנן על רקע פוליטי. אצל אף זן בטבע חוץ מהקופים, לא קיים הדבר הזה רצח שלא למטרת מזון. החוקרים מצאו שיש תופעה שבה קבוצת קופים מארגנת הסתערות על קוף אחד. לקבוצת הקופים יש כנראה מכנה משותף, אולי הקוף עשה משהו שלא מצא חן בעיניהם, הם החליטו להרוג אותו. כולם ביחד, באכזריות שאין לתאר אלא בתיאור של מעשה אדם.

נשמע נוראי הא? שמכל התכונות של הקופים, דווקא את זאת לקחנו (בהנחה שהאדם בא מהקוף), דווקא את ההכי נוראית. ואז הגיע הקטע המנחם. החוקרים שמו לב שאחרי הרצח הקופים לא מבינים את חומרת המעשה שעשו, הם ממשיכים בחיהם כאילו כלום לא קרה, ולכן גם היה נראה להם לגיטימי לעשות את המעשה מלכתחילה. מה שלבני-אדם יש ולקופים אין הוא כושר שיפוט, מוסריות ויכולת להבדיל בין טוב לרע. זה נחמד לא? אם רצחנו, לנו לפחות יש את היכולת להרגיש רע עם זה אח"כ.

זו אחת הסיבות שבחרתי לחשוב דווקא על חרק ולא על כל חיה אחרת, כל החיות הגדולות נראות לי הרבה יותר אנושיות, יותר קרובות אל החשיבה שלנו. כמו למשל ארנבים, שמצאו שמקיימים יחסי מין גם שלא לצורך התרבות. לדמיין את עצמי בתפקיד של אריה זה פשוט כמו לדמיין את עצמי באופי שונה, באורך חיים שונה. אבל חרקים, יש בהם משהו קצת לא-טבעי, חייזרי אפילו. אפילו בעולם האופנה רואים את צורת המחשבה הזאת, בדגמים 'עתידניים' ו'חייזריים' יש הרבה מוטיבים מעולם החרקים, כאילו זה מובן מאליו שהצורה של החרק היא הכי לא אנושית שיש.

אני חושב שהמוח של החרקים יותר מדי קטן בישביל שיוכלו לבצע פעולות שמצריכות מחשבה, אני חושב שכל הפעולות שהחרקים הקטנים עושים הם פעולות מתוך אינסטינקט ולא מתוך מחשבה והגעה למסקנה. אני לא מדבר על דברים כמו 'איך לעבור את האבן הזאת', אלא יותר דברים כמו 'למה אני אוסף אוכל בכלל'. בגלל זה להיות חרק הרבה יותר מעניין, חיים מלאים בפעולות אינסטינקטיביות נטולות מחשבה ודאגות. לא נראה לכם מעניין לחוות דבר כזה?

(למעלה זהו וידאו ארט פרי ידיי.)

באופן אירוני, המעצבים לוקחים את חיי החרק, חסרי המחשבה והחשיבות, והופכים אותם לדגמים מסתוריים בעלי מסרים סמויים והרבה מחשבה מאחוריהם. התפקיד של המעצב הוא כאילו הפוך מזה של החרק, כל דבר צריך להגיד משהו, מאחורי כל פעולה יש חשיבה עמוקה ותכנון עד לפרט הכי קטן. מדהים לראות איך הטבע פועל.

החרקים של Gareth Pugh, אם תנסו לראות מעבר לבגדים, תראו חפישיות, גמלי שלמה, עכבישים, תולעים, ואפילו אלמנות שחורות (יש גם ארמדילו אבל זה לא בידיוק חרק)-

(לחצו להגדלה)

אופנתן.