שחטה אחרונה, מריח מה נקי, מוריד את בגדי המיטה ועובר אל בגדי האופנה. עולה על מכופתרת גדולה ומפוספסת, בחום וכחול כהים, דהויים. שרשרת של סבתא מלפני 30 שנה, פינלנד. סקיני סגול כהה, כמעט אפור. נעליי אוקספורד בצבע חום בהיר עם גימור בכחול כהה ותיק גב עם קריצה משעשעת פרי ידיי, בצבע כחול כהה, לבן ואדום, בטקסטורת לבבות. הכל הולך ביחד פשוט מצויין. נשיקה אחרונה לבחור התשוש שלי, עם התחתונים המסריחים וירידה במדרגות התלולות והרעועות של הפינה החמה שלנו.

פותח בתנועה שכבר עשיתי לא מעט פעמים את שניי המנעולים, פותח את הדלת ויוצא אל החושך שייקח אותי אל האור. עובר במסדרון הקצר ומדליק מייד את האור של המדרגות. אני כבר מריח את הריח המצחין של המקום הזה, המקום האהוב הזה, שלא משנה כמה מצחין הוא, תמיד אני אוהב לחזור לכאן. יורד במדרגות וממשיך אל דלת הבניין, פותח אותה וסוגר אותה מיד, מתוך מחשבות על דברים שכבר קרו פה.

מוריד את המשקפיים מהתלתלים אל העיניים וצועד בביטחון אל מעבר החצייה. מחכה שהרמזור יתחלף לירוק כדי לחצות את אלנבי, בשנייה הזאת חשבתי לעצמי כמה שאני מרגיש פה בבית. הרמזור התחלף ועברתי לצידו השני של הרחוב. פניתי שמאלה והמשכתי בדרכי הבטוחה. אני צועד ועיניי קדימה, לא מהסס אפילו לרגע, בשפת הגוף שלי יש גאווה כלשהי, אני הולך ברחוב כאילו אני גר פה כבר כמה שנים, והרחוב פשוט נראה לי מוכר, נראה לי כאילו פה אני צריך לגור, זאת העיר שלי.

עוצר איפה שצריך, עושה את הפניות הנכונות, ולא מהסס אפילו לרגע, מרגיש בעל הבית. ממשיך במורד הרחוב, בחום הכבד עם בגדים ארוכים וחושב על כמה שטוב לי כאן, עם הבחור התשוש שלי והחומוס הטעים שהרגע אכלתי, מאיזה מסעדה פינתית עם חומוס טעים כל-כך, כזה שלא טעמתי מימיי. הגעתי למבוקשי ואני נכנס כאילו הייתי שם שעות מספר לפני (וכך באמת היה). המוכר מזהה אותי ואני מציג את עצמי בשנית ומבקש את הכל בשנית, רק ליתר בטחון. אני שולף את המצלמה ומרגיש בבית. קל להתחבר למקום הזה, כל לאהוב את התחושה הזאת.

אספתי את החומר, התחדשתי בפפיון שמדגיש את היותי אני וחזרתי חזרה הבייתה. בהליכה זקופה, עם משקפיי שמש אדומים ותלתלים בצבע חום בוער, פנים לבנות מנומשות עם זיפים. מרגיש טהור, מרגיש גיבור, מרגיש כאילו אני שייך למקום הזה. כל רגע פה אני מרגיש יותר קשור, יותר מכיר. חזרתי אל הבניין המצחין שלי וחשבתי לעצמי; כל העולם מונח בפתח של הדלת המתקלפת של הבניין המצחין הזה, כל שאני צריך לעשות הוא לעשות. עליתי במעלה המדרגות כשאני רטוב מזיעה, נכנסתי בלי לדפוק. אני מרגיש בבית. עם הבחור התשוש שלי ואחותו המשעשעת. עם מיטת יחיד לשניי אנשים, ובגדים שמסריחים מכל הבא ליד. עם מקלחת של מטר על מטר, ומטבח שבקושי עולה על גודל המקלחת. ובכל זאת, אני מאושר, מרגיש בבית. מרגיש אמיתי, חיי, עצמאי וחופשי.

אופנתן.

מכירים את ימי הנחת האלו? אלו שאתם פשוט מוצאים את עצמכם שוכבים על המיטה, ומחייכים. אתם יודעים שיש בעיות, דאגות, דברים לעשות, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לכם. זה קורה בד"כ בסופ"שים או בימי חול בחופש הגדול. אצלי זה קורה אחרי גאווה גדולה במשהו שעשיתי, אני שומע שירים נוסטלגיים ומרגיעים, ופשוט יושב מול המחשב וכותב מחשבות. כמו עכשיו, אני כל-כך רגוע שאפילו לא לקחתי רטלין. יש תחושת נחת בתקופה האחרונה, כאילו סוף-סוף אני מקבל חזרה את כל מה שנתנתי, כאילו סוף-סוף אנשים מכירים בכשרון שלי ויש לי את מי לשתף ביצירה שלי.

כשהשיר ברקע "Mrs, Robinson" החיים נראים כל-כך יפים. אפילו שעוד לא יצא לי להקשיב לעומק למילים, פשוט כי איך שהן נשמעות מסתדר לי נהדר באוזן. בשילוב הלחן; הגיטרה הדומיננטית והקול הבסי, ועם זאת דיי גבוה בקטעים מסויימים, של הזמרת שעושה קאבר נהדר לשיר נהדר. כל מה שבא לי עכשיו הוא לשכב במיטה ולהגיד "תראו, עשיתי את זה". נחת גדולה משתלטת עליי, כל הגוף רגוע אך לא רדום, חיוך גדול ומרוצה על הפנים, והרבה שלווה.

ברגעים כאלה כל מה שבא לך לעשות זה כמובן לנוח על עליי הדפנה ולהתרשם מפרי היצירה שלך תופס תאוצה והופך למשהו גדול ומוכר, אבל הוא לא ישאר כך לנצח. צריך לעבוד ולקדם, ולכתוב, וליצור עוד ועוד. תמיד יש את הפחד שבציפיות. אחרי פוסט כמו הפוסט הקודם אני לא בטוח שאני אעמוד בציפיות, כי עם כל הכבוד לבלוג שלי, הפוסט הזה דיי לא קשור למה שאני כותב פה בד"כ (מוזמנים ללכת קצת אחורה). אני גם לא רוצה שהבלוג הזה (האישי) ישנה פתאום תדמית, נוח לי שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו שאני יודע שהרבה ממי שאני מכיר קוראים פה. נוח לי לחשוב שזה מקום הבריחה שלי מהאופנה, כי לפעמים גם אופנה מתחילה ללחוץ על החופש היצירתי. בעיקר כשהכל פרחוני ומעיק. אני נהנה מהעובדה שיש לי מקום שאני יכול לעשות בו הכל, אין 'מוניטין' לשמור עליו, ואף אחד לא מצפה לשום דבר מיוחד (לפחות לא עד עכשיו). אני אוהב את ההרגשה הלא-לוחצת.

בא לי לצלם משהו נועז, חתרני, משהו אינדי, משהו בשחור לבן.

משהו שייצא מטושטש ולא מתאמץ, משהו שכיף לצלם. אני הולך לגרום לזה לקרות.

אופנתן.