אתה תרביץ לי.

אתה תרביץ לי ותבגוד בי ותשקר לי ותכריח אותי ותעשה דברים שאני לא אוהב.

ואני אשנא אותך על זה, כל-כך אשנא אותך שארצה להרוג אותך. לארוג אותך מרוב שנאה. שאוכל לדרוך עליך בכל פעם שארצה.

ואתה תעבור לידי, ואני ארק לך בפרצוף המכוער שלך שאין לי מושג למה. מה אתה רוצה, מי אתה בכלל.

אבל תמיד אוהב את הרגע ההוא, שלרגע אהבת אותי, ולרגע חשבתי שאתה אוהב אותי. ולרגע הרגשתי שאתה אוהב אותי.

ולרגע הכרחתי את עצמי לאהוב אותך, כי מגע זה חשוב, ובלי זה אין מגע. ולא משנה מה תעשה, כמה שאשנא אותך.

תמיד אוהב את הרגע הזה, שבו אכריח את עצמי לאהוב אותך וארגיש כאילו אכפת לך ממני.

חתיכת חרא בפחית. אני שונא אותך, אני שונא את כל מה ומי שקשור אליך.

ובכל זאת, אם תציע לי את הרגע הזה שוב, אקח אותו בלי לחשוב פעמיים.

כי אין לי מה להפסיד, כל רגע כזה הוא רגע של רגש שחסר לי עכשיו.

אתה תרביץ לי, ותכריח אותי ואני יאהב את זה. ולך לא אכפת, כי לדעתך אני אוהב את זה.

אני לא אוהב את זה, אתה יודע שאני לא אוהב את זה. אתה לא עושה את זה כי אני אוהב את זה,

אתה עושה את זה כי אני שונא את זה. אתה שונא אותי. אני שונא אותך.

אבל רק עוד רגע אחד קטן, תן לי להרגיש את ההרגשה של הרגש. אפילו אם היא לא אמיתית.

עדיף להרביץ לעצמך מאשר לאהוב את השנאה הזאת. אבל אני אוהב אותה בכל זאת.

תעשה מה שתרצה, כל עוד אקבל את רגע המגע והרגש שאני חושב בו שאתה אוהב אותי.

ואם שוב אראה אותך ברחוב, ותרצה לשנוא אותי שוב, ארק לך בפרצוף ואלך איתך לצד.

ואני שונא את זה, אני שונא לחשוב שאני אעשה את זה.

אבל זה לא יקרה. ואם זה יקרה אני הראשון לאהוב את זה.

"אל תנתחי את זה, תאהבי את זה"