תל אביב שלי...

למה את הראשונה שעולה לי בראש בגעגועים לארץ?

מה אני אוהב בתל אביב?

אני אוהב את מה שהיא מזכירה לי.

היא מזכירה לי אופטימיות, לא יודע למה..

היא מזכירה לי את צהרי יום שישי,

הקטע הכי יפה בשבוע בשביל אחד כמוני

ללכת לים,

לפגוש חברים באיזה מסעדה

לנסוע באופנוע לתל אביב ביום שישי.

יום שישי...

יש בו איזה מין הבטחה כזו

מין הבטחה שנובעת מהאופטימיות של הסוף שבוע הבא עלינו לטובה

אולי הפעם כן נפגוש מישהי בפאב הערב?

אולי הפעם היא תהיה חמודה ולא תשחק אותה כלבה?

אולי נהיה בים עם חברים ויהיה סבבה?

אולי נלך לים בשתיים ונחזור רק בערב כי כל כך נהנינו?

אולי הארוחת ערב היום תהיה בכיף?

אולי הפעם אמא לא תהיה עם רגשי נחיתות ותיהנה?

אולי גיל יבוא אלי הרבה?

אולי אושרת תדבר קצת פחות ותקשיב קצת יותר?

לא יודע מה יש לה לאושרת, שכל כך הרבה מרץ יש לה

אולי יואב יהיה פחות מבואס וכועס,

אולי הוא יהיה אופטימי, איזה כיף זה ירגיש

ואולי אבא יהיה פחות עצוב, וגם אמא, שאנחנו לא נשואים?

מתי הם יבינו שהם באמת היו בסדר, זה אנחנו הדפוקים

אני רוצה להיות רופא,

אושרת חייבת להיות בשליטה,

ויואב? יואב... צריך להבין שהוא לא תמיד צודק.

איך הגעתי לזה בכלל?