אז השנה התחלתי עתודה מה שאומר שאני לומדת במכללה למשך שנתיים ואז מתגייסת ועושה את השירות חובה+קבע.
הלימודים הם בעיר חדשה ובבית ספר חדש וחוץ משתי בנות שהיו איתי בכיתה אני לא מכירה שם אף אחד.
כבר עבר בערך חודש מאז שהתחלתי ללמוד ואני נהנית רוב הזמן, זאת אווירה שונה ומנטליות שונה מהתיכון והלימודים עצמם מעניינים לרוב וגם לא קשים, לפחות לא בינתיים והאנשים שם נחמדים והאמת שרובם הם הטיפוסים האלה שאני יכולה לראות את עצמי מתחברת אליהם בקלות.
בכל מקרה, אני מנסה להתחבר פה ושם לאנשים כשזה נראה לי כמו זמן מתאים לפתח שיחה או לזרוק איזה מילה אבל המון פעמים אני מרגישה נדחפת פשוט מה שגורם לי להימנע מליזום הרבה.
העיניין הוא שרוב הילדים בכיתה למדו יחד בתיכון והם די מגובשים ושאר החדשים מתחלקים לשניים, אלו שתהחברו בשתי שניות בערך לילדים ה"ותיקים" (בעיקר הבנים כי איכשהו אצל בנים זה פשוט יותר קל, רק צריך לזרוק כמה פעמים את המילה אחי, לדבר על כדורגל, לשים איזה שיר במזרחית או אפילו איזה טראנס וזהו אתה חלק מ"החברה"). החלק השני הוא אלה שבאו בחבורות של שניים או אפילו שלוש ככה שגם אם הם לא מתחברים מהר כ"כ זה פחות מפריע להם כי יש להם אחד את השני.
ולאן אני משתייכת אתם שואלים? טכנית אני באתי עם חבורה, השתי בנות האלה שדיברתי עליהן קודם באו איתי ואנחנו רוב הזמן ביחד.
מה הבעיה אתם שואלים? שהן החברות הכי טובות והן מדברות על דברים שקשורים אחת לשנייה לידי וזה גורם לי להרגיש לא קשורה לפעמים כי אנחנו לא ממש חברות מחוץ לכותלי בית הספר נקרא לזה ככה.
המון פעמים אני חושבת לעצמי אולי היה עדיף אם הייתי באה לבד, ככה שאני לא אכיר אף אחד ואז לאנשים יהיה יותר קל להתחבר אלי כי אנשים מרגישים יותר בנוח להתחבר לבנאדם אחד מאשר לחבורה של אנשים.
אבל לא באתי לבד, אז אני פשוט צריכה להפסיק להתבכיין ולנסות יותר לדבר עם אנשים כי אחרת אני כבר לא אוהב לבוא ללימודים כל כך...
כינוי:
שירקו :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
