פעם... כשידעתי למצוא מילים מבלי לחפש אותן, העולם היה פשוט יותר. הכל היה מאורגן לפי סדר ספונטני, מדויק וקולע והמחשבות היו מאורגנות,מחוטבות ויפות.
שלטתי בהתנהגות שלי בצורה מופתית ובכלל הייתי ממש אחלה.
היום, המוזה לא באופק. הראש כלכך מבולגן מלהתחיל למיין בכלל. מחשבות לקטגוריות, בניית פרופיל רגשי והגיוני, חוץ-פנים ולשלב ביחד. ואז כל מה שנשאר זה לצמצם למילים שיכנסו לתחביר משפטי הגיוני.
יש האומרים אם המוזה לא באה- לך אתה תביא אותה.
אז אני כותבת למען הכתיבה. אולי ככה הולכים להביא... מקסימום המילים לא יכנסו לגבולות ההגיון אז סתם נלחץ על כל מני אותיות במקלדת. אולי זה מה שיביא בסופו של דבר קו מחשבה מסודר יותר. או לפחות שקט כלשהו.
יש לי איזה דוקר כזה בחזה... שיושב לו ודוקר אותי עם סיכה קטנה. דקירה לא מובנת שכזאת. דקירה קטנה כזאת שאפשר בקלות להבליג עליה ובכל זאת לתהות לגביה... למה היא שם? זה עניין רגיל הדקירה הזאת? ללכת להבדק? יש לי כוח לכל תהליך הבדיקות הכרוך לדקירה קטנה? ואולי זה בכלל איזה לחץ מודחק וסוג הבדיקה הוא בגופן נפשי יותר?
אולי אולי.. אני הולכת כל הזמן סחור סחור והסחור-סחור הזה במקום לעשות לי בחילה הוא מחליט לדקור? יש לי חלומות ממש מוזרים לאחרונה.
גיליתי שמישהו שאני מכירה נגמר לו מהעולם הזה במוות פתאומי.לא בחלום. במציאות. אלא אם כן עכשיו זה חלום... אני מניחה שלא באמת אפשר לדעת מה זה מה. אולי הכל זה חלום. טוב לא משנה.
עד עכשיו דברתי על העולם בצורה של המחשבות שלי. כלמעשה, נדמה לי שהסיבה היחידה שהכל היה פשוט יותר היא כי בעצם הייתי מספיק רגישה בשביל לא להיות רגישה מדי. וזאת רגישות חשובה מאוד. זאת רגישות המאפשרת לצאת רגע מהעולם הפנימי האינטימי שלי ולזלוג לתוך עולם תקשור עם הבחוץ. ולהפך. הרגישות הזאת היא דלת הכניסה לחוויית עולמות. רגישות בינעולמית.
איפה הדריה הבינעולמית הזאת? איפה אור? לאיזה עולם הוא זלג לו?
אוהבים אותך אור. היית מוזר וטוב. מוזר מדוייק שכזה. היית מוזר מתנה. מוזר שאתה לא פיזי יותר. אתה בינעולמי יותר מתמיד. תודה על הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
