עכשיו כשהגשם ואני אחד
יורדים מים כבדים מטה
שוטפים את קירות הלב
ומשחררים את המחשבות לרוץ.
זה מרגיש כמו הוריקן
שזאבים גדולים מלווים אותו.
זה מן תרגול כזה מול ההרס העצמי.
אני אבכה את הכל החוצה.
אני אשתכר מיין אדום
ואשב במרפסת עם הגשם.
מתישהו ההוריקן ישקוט ולהקת הזאבים תנוח.
'בסופו של דבר הכל מקבל צורה אחת עם החיים.'
הדבר הראשון שהראש מציע לרגש בכנות חמה ומזדהה, זה כבר כמה זמן שהם חברים טובים.
ויש דברים שכנראה מעורפלים מדי להסברים כרגע...
אז רק להרגיש אותם.. הם חלק. לתת להם מקום לעירסול וביטוי.
להציע להם משהו מנחם להפתח מולו... ולזרום בדמעות כבדות החוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
