כל הקטע הוא מפרי דמיוני. לא להיבהל, לא עברתי שום דבר כזה.
כל הזכויות שמורות לאפרת גוש על השיר, "קרב איגרוף".
___
"קודם כל
הגני על הגוף
שאיש מבחוץ
לא ייכנס בך."
היא לא ידעה...לא זכרה, יותר נכון, מתי הרגישה שהוא יותר מידי קרוב.
היא לא חשבה שזה רציני. זה לא כאילו שבנים אף פעם לא נגעו בה, בטח שלא. אבל זה היה...שונה.
סהר הוא מבוגר. בן עשרים, אבל מבוגר. ההורים שלה תמיד רצו לאמץ חייל- בעיקר אחרי שגילו שאימה לא תוכל יותר להוליד ילדים. אז הם אימצו את סהר, חייל צעיר, נאה וכריזמטי, ותוך כמה שעות הוא כבר כבש את הלב של הוריה. למאי לא היה איכפת- היא הייתה הולכת למסיבות, כמו כל ילדה בגיל שלה, מבלה, חיה את החיים.
מאי זכרה ששניהם נשארו לבד בבית ביום שבת, צופים בטלוויזיה בשעמום, כשפתאום הוא התחיל...לשלוח ידיים.
והיא לא עשתה כלום. היא לא ידעה מה לעשות. היא רצתה להגיד משהו, להעיר, אולי להזיז את היד בחיוך זהיר, אבל היא פשוט נשארה קפואה.
"ידיים שמרי
קרוב אל הפרצוף
זה המקום הראשון
בו רואים מה קורה לך."
בראשה שוב פעם ושוב פעם נזכרה שהיא רק בת שש-עשרה והיא קטינה, ושבכלל אסור לו...
"אני צריכה לשירותים." אמרה במהירות וקמה משם. רק להתנער ממנו.
בשבוע הבא זה קרה עוד פעם. הדבר המטריד זה שהוא עשה את זה כאילו הוא לא שם לב.
כאילו הוא רק עוזר לה שלא תיפול, ובטעות היד הולכת יותר למטה. כאילו שיש לה לכלוך על החולצה או על המכנסיים או על איפה-שזה-לא-יהיה.
וגם אם היא הייתה הכי עייפה, היא הייתה נדרכת כשהיה עושה את זה.
אבל מאי לא אמרה כלום. היא לא ידעה מה לומר, כי בעצם- מה היא יכולה לומר? "תעיף את הידיים שלך ממני"? "תפסיק לגעת בי"?
הוא לא היה מפסיק. הוא יותר חזק ממנה.
צמרמורת עברה בגבה כחשבה על העובדה הזאת. הוא יותר חזק ממני. הוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה.
"עטפי היטב
כל פצע חשוף
שם הוא
מנסה לפגוע."
לקח רק כמה ימים אחרי זה כשאנשים החלו לראות שמשהו לא בסדר איתה. היא לא הייתה מאושרת כרגיל. משהו מההילה הזוהרת שתמיד הייתה סביבה- בין אם הייתה עונה לשאלת המורה או צוחקת עם חברותיה - נעלם. הכל היה נראה מזוייף.
צחוק מזוייף, חיוך מזוייף, אושר מזוייף... כל מה שהיה במאי שכל כך משך אנשים אליה, נעלם. היא הייתה הולכת עם מבט לא-מרוכז ואפילו די חסר-חיים ומהרהרת בינה לבין עצמה, נגררת אחרי חברותיה המאושרות. היא רצתה להגיד את זה. לצרוח את זה. "אני לבד!" "תעזרו לי!" אבל פחדה. הרי מי יקשיב לה? אימא ואבא, שמתייחסים אל סהר כמו אל בנם? אימא ואבא, שהיו מעדיפים את סהר בתור בנם במקום מאי המרדנית?
החברות? שמה איכפת להן בכלל... הרי זה לא חשוב אם היא במצוקה. היא יכולה ליפול ולהישבר.
"שיווי משקל
שלא תיפלי לטירוף
גופך מסוגל,
קרב איגרוף."
היא לא יכלה לדבר. זה נתקע לה בגרון, גוש גדול, שהיא לא יכלה לשחרר- לא משנה כמה רצתה.
היא כעסה על עצמה שלא אמרה את זה כבר קודם- הרבה לפני, לפי שהוא התחיל לדבר איתה על אהבה אסורה ולבחון את גופה כאילו מעבר לבגדים. לפני שההורים החלו לחשוש שהיא מקנאה בסהר, לפני שהחברות שלה חששו לשפיותה.
גם ירידה בלימודים הייתה, כי איך היא יכולה להתרכז בשיעורים?
ולא היה לה לאן לברוח. הבית הפך לגיהינום הפרטי שלה.
כל צלל מפחיד בחושך נראה כמוהו, בא עוד פעם לגעת בא ולספר לה סיפורים.
היא לא יכלה לשאת את זה יותר.
רק לשבת, ולבכות. וזה מה שעשתה.
"בכל כוחך
תצחקי, תשתגעי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד
תלחמי, תעלמי, תצעקי
תשגעי, תדרשי, תדרשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד."
מאי כבר גדולה. בת עשרים וארבע.
למרות שזה היה מזמן, היא מתעקשת להעלות את הנושא למשפט. היא רוצה להרוס את האיש שהרס לה שמונה שנים מחייה.
הוריה לא מאמינים לה. חברותיה לא מאמינות לה. עכשיו זאת רק היא, לבד.
עורך הדין שלה מקשיב לסיפור שלה ומסכים כמעט מיד, נראה מזועזע. היא משלמת לו- כי אם זה מה שצריך אז קדימה.
השופט מסתכל ישר בעיניים שלה ושואל אותה אם היא נשבעת, והיא נשבעת.
סהר מסגיר את עצמו כשהוא מגמגם כשנשבע, ומאי מדברת. בלי להתבייש.
"אתה. אתה שנגעת בי,
אתה לא יכול להגיד שהייתי צריכה להגיד לך להפסיק.
אתה שסיפרת לי על אהבה בין קטינה לחייל,
לא יכול לשקר על מה שכן עשית.
תתוודא ותיכנס לכלא."
"עמדי זקוף
עיניים פקוחות
נותר להחזיק עוד
שלושה סיבובים לפחות."
היא מביטה ישר בעיניו, והוא נראה מבוהל. הרגשת סיפוק עצומה מציפה אותה.
לא, כבר לא הנערה החלשה שלא יכולה לעשות כלום נגדו. אני יותר חזקה ממנו עכשיו.
עכשיו תורו להיות מבוהל ומפוחד, להיות חרד מכל תזוזה סביבו, מכל מגע יד ששולחים לעברו. עכשיו תורו, וזה מגיע לו.
היא רואה את אימא שלה שמה את ידה על פיה כשדמעות מציפות את פניה, והיא רואה את אביה מתפלל בלי קול.
הם מאמינים לה. הם באמת סוף סוף מאמינים לה.
היא עוצמת את עיניה כשהשופט מכריז על זמן המאסר של סהר, ושהיא קיבלה סוף סוף את מה שהיא רוצה.
"אל תכנעי
נו, לכל הרוחות
עכשיו מבלי לחכות
קרב איגרוף."
מאי מחבקת את הוריה ויודעת שעכשיו היא יכולה להתחיל להגשים את חלומותיה.
היא רוצה להשלים את השנים היפות שהפסידה, והיא לא יודעת לאן תלך, אבל רחוק מכאן.
היא מכירה מישהו, ובלי הרבה בירורים הם טסים יחד לדרום אמריקה. טיול ארוך וממושך מהארץ החמה הזאת.
"בכל כוחך
תצחקי, תשתגעי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד
תלחמי, תעלמי, תצעקי
תשגעי, תדרשי, תדרשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד."
אבל היא לעולם לא תשכח את הדרך שבה הוא נגע בה ואת הקול הדוחה שלו. היא לא תשכח.
"קודם כל הגני על הגוף שאיש מבחוץ
לא ייכנס בך."
____
זה יכול להיות מין פוסט-היכרות אבל בקיצור...
אני אכתוב כאן על כל מני מצבים בחברה שיצא לי לראות או לקרוא עליהם, איך שהם נראים לי. אולי אני אכתוב גם קצת על החיים שלי והרבה על מוזיקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נויה, השורדת האחרונה