פעם מצאתי לי איזה חניון נטוש בירושלים. ממש ליד מאמילה.

לא היה שם שום דבר חוץ מה איזה כלב וכמה חתולים. גם הם לא היו קבועים ממש.

הייתי בא לשם הרבה. הולך עם הנעליי בוקרים שלי והבנג'ו והחולצה המכופתרת המשובצת ומרגיש מינימום בוקר מהמערב הפרוע.

והיתה שם ספה. סתם ככה באמצע החניון הענק הזה היתה ספה. ולספה הזאת לא הייתה משענת אורטופדית או מערכת מסז' חשמלית או משהוא כזה. היא היתה סתם ספה ישנה ונוחה.

והחניות הזה היה חצי הרוס. כאילו משהוא התחיל להרוס הכל כדי לבנות חדש ובאמצע החליט שהוא אוהב את זה. סתם ככה בלי התראה מוקדמת.

לחניון הזה לא היה חדרים או שרותים. אפילו לא היה לו קיר שלם אחד. היה בו מלא אור. אפילו בלילה מהכוכבים. והוא לא היה מפחיד או משהוא כמו שאר החניונים הנטושים בירושלים שאתה בטוח שיש שם הומלס מסומם שרוצח ילדים סתם ככה בלי סיבה כי לא טוב לו. הוא היה יפה בצורה שלו.

והייתי בא לשם כל יום אחרי בצפר. זורק את התיק איפה שהוא שוכב על הספה לכוון הקיר הרוס שהיום הוא סתם חור מלא בכלום ריקני שמשקיף לממילה ומנגן לי.

אמן.