אני יושב אצל המאבחן. אתה מבין אמיר, לילדים עם הפרעות קשב ופרפקציוניזם יש תמיד פער ענק בין היכולת לבין התוצאה. הפער הזה מתמלא. הוא חשב שניה. שינאה עצמי הלב שלי צעק. הוא מתמלא באכזבה.

ניו יורק לא הייתה המקום בשבילי. היה קר מי בפנים וחם מי בחוץ. מרוב עצים כבר לא ראו יער, מרוב צפיות יצאה רק כהות ריגשית. זה קורא לפעמים, דיכאון קליני, כיבוי אורות באגף העיינים. שרפתי עוד שטר של חמישים דולר במצית הזיפו שלי בהנאה ריגעית. מת קצת כל פעם שהשטר חדש ניגמר.

בסן פרסיסקו הכל היה כבר יותר טוב. האנשים חייכו והלילה היה קר, קפו אפילו. אכלנו סטייק וקינחנו בפיצה. הם המשיכו ללכת לכוון הגלידה ואני חזרתי למלון. קפה וצ'יפס זה מה שקניתי להומלס הרועד בחוץ. הוא נישען על תיבת דואר, אולי יש שם מיכתב של אהוב רומנטיקן ששולח לאהובתו מיכבת בעבר לים, אולי סתם מיכתב שמדווח על חוב שרק תופח של מישפחה ענייה בפרוורי אלבמה. מי יודע מה טומנת התיבה הכחולה עם לא יודעים אפילו מה יש בתיבת הדואר. הוא אמר הרבה תודה ושניה ליפני שהיסתובבתי הוא חיבק אותי, אולי לא היה לי פחות קר בחוץ, אבל בפנים היה שמח.

במלון ישבתי לכתוב וכל הזמן בהייתי באח ובך. את היית יפה והוא היה חם, השמיעו שיר של קולדפלי. ישבת שם עם מישהוא ודיברתם הרבה, לא הכרתי אותך אבל קצת הייתי שמח בשבילך שמצאת מישהוא שאת יכולה לדבר איתו כל כך הרבה. ובו קינאתי, לא בגללך, רק בגלל שהוא מצליח לדבר עם מישהיא כל כך הרבה זמן בלי עצירות מביכות. דימיינתי את כל השיחות העמוקות שניהלתי עם המין השני. אני אוהב את השקט.

המלון עוצב עם אלמנטים של ים וסירות.דמיינתי את סבא רבה רבה רבה שלי לבוש בביגדי פירטים, שודד את הספרדים, גם הדימיון הזה היתפוגג מהר. סבא מת ליפני שהוא הצליח ממש לספר לי את כל הסיפור. כל מה שהיה לי מימנו זה הבטחה, התחלה, וחיוך לא אופיני שאומר זה סיפור טוב.

האח היה תפוס, והוא חיבק אותך חזק. אחרי זה הם הלכו מהאח חבוקים ואת עברת לספה ליד ושכבת על הגב. האש חיממה לי את הצד ושמחתי שהסיפור מיתקדם גם בלי ממש עלילה, ממש כמו שיר היפ הופ ישן וטוב שאפשר לישמוע שוב ושוב. הם שתקו להאש התחילה לשרוף לי את הצד שפנה עליה.

אחרי זה היה הרגשה שאת נוגעת בי. ואני היתרחקתי מהאש. ואולי אתם חזרתם לשכב ביחד על הספה, או שזה היה האנחנו.

אבל הדבר היחידי שבאמת חשבתי עליו היה ההומלס, ואיך שהוא בכה אחרי שהוא חיבק אותי.