כן, זה עדיין הבלוג של קרן..

*החלק הראשון פוסט למטה*

התחילו ימי ההולדת. ויונתן נפגע.מאוד.

הוא התחיל לסוג לאחור, מכל הכיתה. הוא הרגיש לא שייך.

לא שייך בכלל או לפחות לאנשים שאיתן היה רוב שעות היום.

הוא מצא לעצמו חברה. [לא בקטע של אהבה]

הוא הרגיש איתה הכי טוב.

היא הייתה מעודדת אותו מקשיבה לו וגם ההפך.

אך עם כל הטוב שהיה בה. היא נסוגה לאחר.

למה? הוא לא ידע.

-הקשר עם הבנים בכיתה היה גם על חוט דק מאוד.

הם היו יחד. הרבה זמן. אבל יונתן ידע שחלק מהחברות הזו היא צביעות ואם יש שם חברות, היא חברות קטנה.

יונתן החליט לשנות דברים. הוא לא יכל כי דמותו הייתה כבר מקובעת בחברה.

עברו 3 שנים והוא בכיתה ו'.

והוא נשאר פגוע מכל החברה. מאלון, מתום, מהחברה שהתרחקה, מכולם. 

הוא נסע עם משפחתו לטיול בחו"ל.

ומשפחתו חזרה בלעדיו.

בלי הנשמה שלו.

בזמן הטיול, הוא נפל מהצוק התלול ומת.

הוא השאיר מכתב וכתב את הסיבות למותו.

החברים, לא עשו דבר.

מאז אותה התאונה, מידי יום, משכתבים מחדש משפחתו של יונתן את הכתובת על הקיר חדרו הריק:

החברים לא חשבו לעזור לך לקום מלמטה.

הם השאירו אותך ליפול.

אני לא רוצה אפילו לחשוב למה כתבתי את זה.

לא רוצה להיזכר..