קוף אחרי בן אדם

אני רוצה להגיד לכם משהו. אני אוהבת את החיים שלי.

אני באמת באמת אוהבת את החיים שלי. אני גם אוהבת מאוד את החברים שלי, ואת הבית ספר שלי, ואת המשפחה שלי, ואת עצמי.

לפעמים אני ממש חושבת יש לי חרא של חיים, אבל אז פתאום אני במקרה נזכרת בהדס או באוריה או ביוני או בנוגה או בלירן או בכל אחד אחר מהחברים שלי ומבינה כמה אין לי זכות להתלונן.

לפעמים אני קוראת קטעים עצובים על חיים של אחרים, ואז אני מרגישה צורך להגיד תודה למישהו על כל הימים האלה שבסוף היום כואב לי הלסתות מרוב חיוכים או הבטן מרוב צחוק.

לפעמים כשאנשים מספרים לי על כמה שהם שונאים את ההורים שלהם ועל המריבות שלהם, אני מרגישה צורך ללכת ולחבק את אמא ואבא שלי ולהגיד להם תודה, כי למרות כל מה שאני עושה להם (שזה ממש לא מעט) הם בכ"ז ממשיכים לדאוג ולאהוב אותי ולהתעניין בי ונותנים לי את התחושה הזאת שמה שלא יקרה, המשפחה אף פעם לא תעזוב אותי.

לפעמים כשאנשים מתלוננים על כמה הבית ספר שלהם קשוח ועם הרבה כללים ואנשים לא מגניבים (בעליל) אני פשוט מחייכת וחושבת לעצמי כמה מזל יש לי שמצאתי את הבית ספר שמתאים לי, את הבית ספר שעושה לי טוב להגיע אליו כל שבוע, את הבית ספר שאני אוהבת את המורים בו, את הבית ספר שאני מאוהבת בכל הבנות שנמצאות שם, את הבית ספר הזה שאני פשוט מאוד לא רוצה לעזוב.

לפעמים כשאנשים מתלוננים שמשעמם להם, או שאפילו לא מתלוננים שמשעמם להם, אבל רואים שהחיים שלהם בזבל כי כל מה שיש להם בחיים זה הבנים שהתחילו איתם, אני מרגישה צורך להגיד תודה ולחבק את כל האנשים שעושים לי את החיים האלה כ"כ מעניינים. כל החברים המוזרים, המצחיקים, הכיפיים שגורמים שלא יהיה לי יום אחד משעמם.

לפעמים כשאני מסתכלת על אנשים שאני לא אוהבת, אני מרגישה כ"כ גאה על מי שאני ועל מה שאני, על הדברים שמעניינים אותי ועל האופי שלי.

אז זהו. אני אוהבת את החיים שלי ותודה ששאלתם.

תודה גם לכל אותם אנשים ודברים שהפכו אותי למה שאני. בזכותכם יש לי אחלה חיים :)