אבא ישב בסלון, ראה טלביזיה אחרי עוד יום עמוס של סידורים לקראת החזרת סבא מבית החולים. באתי לשאול אותו משהו, כשבדיוק שהתחילה כתבה בטלביזיה על סמארטפון חדש של סמסונג שיצא היום לשוק.

"המכשיר החדש, גרסת Galaxy S3 מכניסה שיפורים מהותיים מקודמיה. לראשונה ניתן הפיתרון לבעיית הצבע המתקלף בשולי המסגרת של המכשיר!” קרא הקריין בהתלהבות אין קץ עד שממש בא לך להוריד לו סטירה.

נכון שכל נושא ההתעסקות המוגזמות בסמארטפונים אינה מנת חלקי, אבל לראשונה היא הצליחה להביא אותי ממש לרמת בחילה.

הרי תגיד לי כתב יקר, האם עכשיו פינת המקדש שלך שלמה – ברגע שהצבע חדל להתקלף לה בשוליים? האם זה באמת מצריך דיון ערני קרוב לדקה עם צרכנים טיפשים שלוטשים עיניים ליום ביאת המשיח בדמות המסגרת המסוגננת? נכון שהציבור מטומטם, אז הציבור ישלם – אבל עד כמה אפשר להיות מטומטם?

מלפני כחודש הייתי בהשתלמות בבאניאס. מדריכים מכל הארץ התקבצו לשבוע, בשביל ליישם את גזרת משרד החינוך שמחייבת את העוסקים בהדרכת טיולים לעשות קורס של שבוע ושעולה לא מעט, בשביל לקבל את האישור (להלן, אישור קמפוס עבור תו תקן – בהגייה המלאה) להדרכה בגולן ועמק החולה. בכל מקרה, יאמר לזכות ההשתלמות שהיה מוצלח ומעניין ביותר.

עכשיו לנקודה.

ישבנו ליד הבניאס קבוצה של כעשרים מדריכים -כל אחד עם הרקע שלו ומדד העקרונות שנמתח על פני סקלה רחבה מאוד. לפתע עברה לידנו קבוצה, וילדה בסביבות גיל חטיבת ביניים הלכה עם IPAD ופשוט הסתכלה על מה שקורה סביבה דרך המצלמה במחוברת למסך.

אולי הבעיה שמאז השנת שירות שלי, נכנס כל העולם הדיגיטלי הזה לחיי היום יום שלנו במרתון אגרסיבי, יותר מכפי שהיינו מוכנים. בתקופת השנת שירות, אי שם בעבר הרחוק של 2007-8, רק מעטים דיברו בכלל על המושג הזה שנקרא אייפון, ואז עוד היינו בטוחים שהמצב נוראי. שאר החבר'ה לא התרגשו יותר מדי מהעניין, והרגיעו אותי שזה לא דבר חריג ואין מה להתרגש. רואים הרבה כאלה.

נשבר לי מסביבה צרכנית כושלת. 

פעם אחר פעם, אתה שואל את עצמך איך אותם יזמים ובעלי הון, מכתירים את עצמם כמשיחים המביאים לנו את בשורת הקדמה והגאולה - אבל בלי עניין קלוש בהשפעה שלהם. בשיטחיות שהם מייצגים בשם בצע כסף. כל פעם זה להיגרר לדיון האם זה מתוך חוסר מודעות לחייהם או חוסר אכפתיות? ואולי בכלל זה לא הם. זה כולנו, תרבות שלמה שמניחה את הכתר על אותם ראשים שמנווטים אותה בדרך אובדנית עבור שום דבר שווה לחיות למענו, ואין דבר שיותר מגדיל את ה"כלום הזה" מלצקת לתוכו "עוד מנת כלום"  - ומאיר אריאל ידע לכתוב את זה בצורה יפה , ובמיוחד אחרי ניתוח מוצלח שנעשה לו מלפני כמה שנים (כאן)

סס-כחול בנחל פיארן שבבקעה

כבר עברו למעלה משלוש שעות מהרגע שהתפצלנו, במעיין שמתחת לאחד הכפרים בגליל העליון. הרעיון היה שהם ימשיכו הלאה בטיול, אני אקפוץ להביא איזה חומוס ובסוף ניפגש בנקודת לינה שנמצאת בדרך לפסגה של הר מירון. בינתיים הם בחרו שלא לענות לטלפון, ומצדי החלטתי לקבל את זה בתור נתון שאין סיבה להתרגז עליו. אחרי הכל, גם אני לא חובב מושבע של זמינות נרקומנית למכשיר הסלולרי.

בינתיים כבר החשיך. אפילו יותר מזה, כבר בהחלט אפשר להגיד שחושך עוטף אותך מתחת לעצים בחורש הסבוך. למעלה היה ירח ואור מבסיס קרוב, אבל על כל עשר דקות שחלפו, כמות האור התחילה לקטון מול הצל של הדאגה. אם היה נתיב אחד לעלות למעלה, הייתי פשוט יורד איתו עד למפגש – אבל שתי אופציות? העדפתי לגרור בינתיים זמן ולנסות לברר אם מטיילים אחרים. אולי ראו, אולי שמעו, אולי יודעים משהו.

בינתיים החומוס מטלטל אצלי בתרמיל, צובר קצת מהקרירות של הלילה שמתערבל בין ישראל ללבנון. אחרי שלא נמצא קצה חוט, עליתי למעלה והתחלתי בשעה טובה – לדאוג. חלפו כמה דקות וטלפון מצלצל, החבר'ה נמצאו! קצת התנצלו, נשמעו די מתנשמים בטלפון מהעליה, מצטערים שלא התקשרו קודם – אבל כבר למי אכפת? הלכתי לירידה שבוואדי, למשוך אותם לחניון לילה. עוד כמה דקות של חיפוש אחר מקום לישון, ופגשנו זוג ליד מדורה שאכלנו איתו בלילה הקודם. הוא קצין טרי באזרחות והיא כבר שנה משוחררת, בענייני חקלאות אורגנית בחווה במרכז. הורדנו לידם את התרמילים והסתערנו על החומוס הצונן, מאשרים בין ביס לביס את העניין שצנח בהתמדה בבישול אורז שהיה למוקד שיחה לא קטן מאז ארוחת הצהריים.

סיימנו באיזה וופלאה, משהו עממי של עלית. אמרתי שאביא משהו מצופה, איכות, אבל המכולת הקטנה בכפר לא נתנה יד לדבר יותר רציני מזה..

"נסיים באיזה פעילות ערב בעקבות סלמנדרות?” זרקתי לקהל שנימנם ליד המדורה. החבר לדרך שיזם את רעיון הטיול, הביעה עניין ועלינו למעלה עם פנס ותקווה שנמצא משהו.

טוב לי בצפון. כיף להרגיש תחושת מוכרות שאני לא אמצא בשום מקום אחר בעולם. מן כזה בית שלא תחום בגדר עם שלט, אלא בית רוחני שמרחף לו על פני הארץ בין עמק יזרעאל לדרום לבנון. השיחות עם האנשים, העצים שתמיד מנקדים את הנוף, הצבעים שמשתנים בין העונות. פעם לא אהבתי את הצפון, היה לי ירוק מדי שחונק את הנוף. אבל הזמן הביא לו את תחושת הבית, בזמן שהלב נשאר בדרום – והכמיהה לעלות על הארץ הצפונית הייתה כמו עליה לרגל במהלך הצבא.

במהלך השבוע יצא שהעברתי את רובו באצבע הגליל, לא רחוק מקיבוץ יפתח. מטרת השוטטות הפורמלית שינתה את הכותרת מדי יום, אבל הדקויות של השטח נשארו עם אותה הזמנה פתוחה. תחושת הבורות הייתה צורבת מכדי להשאר אדיש וללכת רק לאורך השביל, בזמן שפרפרים קופצים מסביבך ואתה מתרוצץ בניהם בשביל להגדיר, לבחון את הדוגמאות על הכנפים ולנקוב לבסוף בשם. לנסות לחזור משהו שהיה אצלך פעם, ותלוי עליו שלט "אתר בנייה – איתכם הסליחה".

בינתיים מסביב יש תחושת קיץ. הריח הוא של אוויר יבש, שמדי פעם מפריח עננת ריח תאנה לעולם. ריח מתוק כזה, נעים, שמדגדג בין הריחות של הקוצים באובך. ברגע שמגיע ניחוח כזה, אתה חייב לרוקן את הריאות בשביל לשאוב שוב במלוא הכוח את הריח המתוק, להתענג על כל רגע.

קשה להיות אצל ההורים, וחלילה בגללם. תעודת הערכה סביב מפעל הגידול שלי אצלם היא כעת יותר גדולה מכל שנות הילדות שלי בחסותם, אבל כעת תחושת הבית יכולה להפוך למעיקה. סוג של דישדוש במקום, כאשר אין לך מקום אחר לזרוק בו את הדברים – לזרוק בו אולי בעיקר את עצמך, ולדעת שזה המקום שלך. מציאות שכרגע נתונה תחת הכתיבה, שרק העט שלך הוא הכותב כאן.  

שפרירית זוהרת בנחל כזיב, נחה על פטל.