 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 במסע מדרום הנגב אל תוך הזריחה הגלילית
חזרתי מהנגב, מהבסיס הנידח אי שם ליד בואכה אילת. מבסוט מהמחשבה שאני בדרך הביתה, אל עוד זריחה בגליל שהשארתי מאחור. למעט חשש מעוצר יציאות שיתכן שיפול בכל רגע, לא הדאיג אותי דבר. אפילו השעה ביציאה, שריחפה מעל ראשי, הייתה כעוד עפר שולי שמתמוסס ברוח. באוזניות התנגן בלופים יזהר אשדות, והראש נח על החלון.
לא הייתי לחוץ להגיע הביתה, ואולי דווקא אפילו הייתי טיפה לחוץ מהאפשרות שאגיע הביתה. להפסיד את האפשרות בלזכות בעוד זריחה, רחוק מכל הבלגן הצבאי שמטביעה אותך באבק הטנקים. כל פעם מדהים אותי עד כמה מפלצת הפלדה הזאת יכולה להיות מרשימה ומפחידה בו זמנית, כאשר בלילות הפגזים שורקים והופכים לחלק מרעשי הרקע הטבעיים של שגרת החיים.
הגעתי לתל אביב בשעתיים איחור מהמתוכנן. את השעה ביציאה שהייתי צריך לרצות על פאק בכוננות שהייתה לי במחסנית (שני כדורים פחות מהתקן!) החליטו לדחות לפעם אחרת, כדי לאפשר לכולם להגיע בזמן לפני כניסת שבת. בארלוזרוב, תוך כדי זה שתרמילים, תיקים וצ'ימידנים עפים מכל עבר, אני שומע קול מוכר קורא בשמי ומאחורי צצות שתי חיילות שהדרכתי איתן בשנת שירות. פתאום תחושת חמימות אדירה צצה בפנים, לצד הגעגוע שמעולם לא הפסיק אל השנה חולפת. כך זה גם המשיך כאשר פגשתי חיילת נוספת בתור לכרטיסים, שאחד מטיולי האחרונים בתור שינשין היו איתה, ביום גשום וקר - שינשין לנצח, לא? 
חזרתי הביתה עם הצעה שצצה לפתע מאמא, שאקח את האוטו לצפון ועל הדרך אבקר את סבא וסבתא. נשמע רעיון אללכיפאק, וכך התווספה עוד תחנה בדרך. אולי בדיעבד, לא היה הכי מומלץ בעולם, במיוחד כאשר אני גרוע בלשקר ולנסות לרכך את המציאות לסבתא על הנכד הסורר שלה, שמטייל בלילות בעקבות חיפוש אחר זריחות. הרי לך תסביר עכשיו לסבתא הפולנית שלך, שבשביל זה אתה חיי? כי בלי לטייל, בלי לחיות אל מול זריחות ושקיעות, איזה טעם יש לחיות בכלל...
יצאתי צפונה, מבסוט מזה שהחלטתי לבקר אותם, ומאוכזב מעצמי שלא הצלחתי להצניע בצורה טובה יותר את תוכניותי אל הלילה. אי שם, בכניסה לכיוון עמק יזרעאל אחרי יקנעם, עולה צלצול מחבר לקומונה. אחרי הסבב של ה"מה נשמע ומה קורה", הגענו לתכל'ס ושאלתי אם הוא כשיר לטייל. מהוסס מהאפשרות לתחזיות לקרה הצפויה, הוא נתן את התשובה המתחמקת של "תבוא-ונחשוב-על-זה". העתיד לבוא היה שאני אמצא עצמי משנה את המסלול לשלל אפשרויות אחרות, מהקיבוץ שלו אל נקודות שיא גובה מעל עמק הירדן. (איפה שהגליל המזרחי נשבר בתלילות מזרחה, אל הירדן שזורם מדרום לכנרת.)
אחרי שאכלנו עם המשפחה ארוחת ערב, חזרנו לדירה שלו וישבנו בחוץ מצונפים ליד האח הבוערת עם קפה שחור שלא זכיתי לשתות מהיום שהתגייסתי. דיברנו על תוכניות לעתיד שלו עד לגיוס ועל האפשרות שלי לבלות באבט"שים באיו"ש בגלל המלחמה המטופשת שהנהגה כוחנית של שני העמים, גררה אותנו אליה. מצד שני, כל עוד ואדי ערה שקט אז אפשר עוד לישון בשקט כזה או אחר.
השעה הייתה כבר קרוב לאחד עשרה בלילה, והאוויר הקר המשיך להצטבר סביבנו בתחתית העמק שלו. בעבר אולי הייתי מתקפל מהרעיון לצאת לדרך, אבל המחשבה על לראות זריחה שעולה מעל הרי הגולן והגלעד בעבר הירדן פשוט תפסו אותי ורק גררו להמשיך. ממש זריחה בטעם של בית שמעולם לא נעזב
ארזתי את מה שזרקתי באוטו. קצת בחופזה, בסוג של בפיזור דעת מעורפל של אחד ששב ממקום אחר לגמרי. אפילו אוהל (מה?!?) מצאתי עצמי אורז בפעם הראשונה בחיי אל התרמיל, לצד היריעת פלסטיק הניצחית שמעולם לא אכזבה מעבר לציפיות המינימליות מימנה. התרמיל שב לבאג'ז ויחד איתי, הוקפצנו לעבר אזור תעשיה שסמוך לשדות עמק בית שאן. השעה כבר עברה את אחד עשרה בלילה בזמן שנחתנו שם וחוץ ממפעל אחד ואורות העיר בית שאן, הואדי ושאר הסובב היה חשוך כנפט. התרמיל נפרק ונארז שוב מחדש בעקבות הפנס שנשאר בבית, וכך לבסוף יצאתי לבדי חמוש באור הסלולרי שהספיק בשביל לקרוא בחולשה את קווי הטופוגרפיה במפה, ותו לא מעבר.
כמה שעות מאוחר יותר, בקול תרועת משב רוח מקפיאה שבאה מעבר הרי הגולן, עלתה עוד זריחה על אוויר העולם ואל תוך חיי שכה חשקו בה.
בדיעבד, השתמשתי בפחות מחצית הדברים שארזתי. האוהל נשאר חסר שימוש כמו שציפיתי, ומשקל הדאגה מהאפשרות לקרה רצחנית התחלף למשקל מעיק על הגב, מעצם הידיעה על היותו כה מיותר וסתמי. חמים ונעים לא היה בשק"ש, אבל אין כמו לקום לזריחה עם וופלה ביד 
קרה מטופשת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
