 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
 ילדים נמרחים
זה פשוט מסריח, ולא מדובר "בגור מסריח", או משהו שאוכל להגיד עליו "טיפ'לה מסריח", אלא פשוט מסריח לי !! כן, ומדובר בכפות רגליים שלי. מה שבאסה, זה שבגלל השהות המרובה בשטח שאני נאלץ להיפרד מסנדלי האהובים ולהיות יותר ויותר עם נעלי טיולים מחורבנות שקניתי פעם בגלל המחיר הנמוך (ושעכשיו הבירכיים והריח משלמים על זה) - ויודעים מה באמת חרא? שהכנתי לי חבילת טלק בבית, ושכחתי אותה ..
חוץ מזה, המצב נע כאן על חוט דק. אין רגע אחד שאני יכול להגיד "וואלה מצ'עמם רצח, ואין לי מה לעשות", כי תמיד - אבל תמיד - יש פה מה לעשות. לא חסר מה ללמוד, ולא חסר מה למצוא בגבעות או להתכונן להדרכות. אבל יש רגעים שאתה פשוט בתחושה מעצבנת כזאת, שאתה כן עושה משהו, אבל פשוט לא מרגיש שאתה באווירה ובמצב של לעשות אותו כמו שרצית.
אולי זה נובע בעיקר בגלל תחושת ההדרכות, והרגשת הנאחס שאני סוחב עם עצמי מאז שהדרכתי את החבר'ה של הנוער בסיכון מלפני כשבועיים. ההדרכה הלכה מחורבן, ועד עכשיו אני מרגיש מן כזה חוסר יכולת להדריך, שמשהו בהדרכה אצלי פשוט מתחרבש ולא הולך בצורה זורמת כמו שרציתי. ייתכן וזה בעיקר נובע מבעיות משמעת, כי וואלה, אין לי את הכריזמה הזאת שיכולה להשתיק את הילדים ושיקשיבו לי. בנוסף לזה, קשה לשמור על חוט מחשבה כאשר אתה עומד מול כיתה שלמה, ולפתע יש לך מן "בלק ההוט" שכזה, כי הייתי מרוכז באיזה ילד נודניק שמציק, במקום במשפט הבא שתיכננתי להגיד. אבל אולי גם הסיבה, שלעבוד עם ילדים קטנים יש בזה משהו שוחק שצריך להעביר להם מסרים דרך משחקים והפעלות במקום להגיד להם דוגרי, ועם זאת, כאשר אתה מדריך נוער אז אתה יכול להגיד להם דוגרי ותתקל גם בחומת ציניות מעצבנת שתתקשה לשבור ולנתץ.
השבוע קיבלתי להדריך את כיתות ב', של אחד מהיסודי של הישובים באזור. זה היה מערך הדרכה מובנה, שלמעשה לא המצאתי והכנתי שום תחנה בעצמי, כי כבר הכל היה מסודר לי בדף מוכן, ואני רק הייתי צריך להדריך אותם שלב אחרי שלב לפי התוכנית - ויאמר כמקדם סיפורי, שמעולם לא יצא לי להתנסות עם כזה גיל צעיר (הכי קטנים היו לי ד', אבל זה עדיין הבדל מהותי לעומת ב'. בכלל היה לי ספק שהם יודעים לדבר, כי זה נדמה שרק מלפני רגע הם נולדו בכלל .. )
נכנסתי לכיתה שלהם, והצגתי את עצמי. כל זה היה בשביל לגלות שהחננות האלה לא מתרגשים מימני. קבינימט. מכאן, צריך לעבור לטקטיקה אחרת שמעולם לא ניסיתי, אבל ראיתי אותה בעבר בפעולה ושאין ברירה, חייבים לאלתר ולנסות -
"כולם עכשיו ידיים למעלה !!" קראתי לעבר הצוציקים ההמומים, שפתאום התעוררו והתחילו לעשות את מה שאמרתי להם - ואני? הייתי בשוק של החיים שלי, שהם אשכרה עושים את זה ולא צועקים שאני מוזמן לקפוץ להם. לאחר ההלם הראשוני שהטקטיקה פועלת, אז לא נותרה ברירה חוץ מלהמשיך ב .. "עכשיו כולם ידיים על הראש !! גשם למעלה !! (*להרעיד את האצבעות כלפי התקרה*) ועכשיו הגשם יורד למטה !! (*להרעיד את האצבעות כלפי הרצפה*)".
כן, תגידו מה שתרצו, אבל ברגע זה גם אני הפכתי רשמית לפרוצת הדרכה מן המניין. 
*זזתי רגע להשתין*
*אמא'לה !! השתן כמעט קפא לי באוויר מחוץ למשרד, ולא לדבר על האדים שעושים ארומה של משתנה ציבורית .. *
חיכיתי שהמדריכה השנייה תסיים עם הכיתה שלה, ויצאנו לדרך. אחת התחנות במסלול שעשינו באזור שלהם, זה בישולי שדה של חובזה (ולך תסביר להורים המלווים שאתה לא אוכל את החביתה, מתוך התנגדות למשקי תרנגולות מתועשים). במצב אידיאלי שאתה הולך להדליק מדורה, אז אין סביבך קבוצת ילדים מנג'סים. בנוסף לזה, אתה לא עסוק בלהדליק אותה ברעבק של החיים, כי יש לך לו"ז צפוף לסיים איתם את המסלול והם יושבים לך על הווריד. אבל הדבר המהותי ביותר, זה שבמצב אידיאלי כשאתה נושף על הלהבה הדקיקה, לא תזכה לקללות מופתעות שנשמעות כמו "מה, היית בהשרדות?".
יש בעיה קשה בטיולים שהמדריך והחניכים לא תמיד חושבים באותו קו מחשבה, כי הדבר הראשון שעלה לי בראש מהשאלה שלהם זה שהם מכירים את הסדנ"שים (סדנת שטח) של חוגי סיירות. לאחר מכן, השאלה העוקבת בראש תיהיה "אבל להדליק מדורות, מלמדים חניכים מהרגע שהם נכנסים לחוגים, מה הקשר?". רק לבסוף, כעבור כמה דקות טובות, ירד לך האיסמון שהם בכלל מדברים על הסדרת טלביזיה "הישרדות" שעכשיו כולם צופים בה (ולך אין בכלל מושג מזה, כי יותר מרדיו אין בדירה - ואז לך תסביר להם שאפשר גם לחיות בלי טלביזיה. נו, באמת !! )
אבל מעל הכל, היה דבר אחד שגרם לי הכי זעזוע. זה פשוט לא יאמן עד כמה הם יכולים להמרח עלייך, להחזיק לך את היד, לנסות לטפס עלייך ולבסוף לשבת ליידך וללטף לך את הרגלים (בלי שהם בכלל שמיים לב !!) עד שאתה כמעט תולש לכמה ת'ידיים, כי עוד רגע הם כבר מגיעים ל- *אזור הרגיש* (ונחסוך כאן במילים, לפני שאני צריך צריך להזכר בטראומה של להתעסק בלהעיף אותם מימני).
ברררררררררררר
לבסוף, אתה חוזר מהטיול הזה מותש, וכולה הדרכת אותם בקושי 3 שעות - אה כן, עדיף כבר טיול שנתי. כי נכון שטיול שנתי זה אתגר שגם אם החבר'ה שקיבלת מחורבנים עד היסוד, עדיין אתה תקוע איתם לכמה ימים. אבל כאן גם טמון הסוד הגדול, כי מה זה למעשה טיול שנתי מבחינתו של המדריך? אתה מקבל חבר'ה שרובם בקושי יודעים להבדיל בין דרור לעורב, וביום הראשון יש את התהליך של להכיר אותם, אבל למחרת? אתה מתעורר איתם, אוכל ארוחת בוקר איתם ולמעשה עד שהם מתפזרים לשינה בחדרים אתם באיזהשהוא קשר.
אוף, אני רוצה כבר לצאת לטייל - רק שנינו - אני והתרמיל.
(ואם רק ידעתי איך לגשת אליה, אז ישר גם הייתי מזמין אותה. הלוואי. )
שחור-זנב שכזה, קורא לי אליו. קורא אל המדבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
