סיימנו עם המסעות בצבא, אפשר לחזור לטייל לעת עתה. |
 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2008
 להתעורר פתאום
השעה הייתה קרוב לחמש אחה"צ, ואני סיימתי לטייל איתה ועם הקבוצה שהדריכה. שיחזרתי בראש את החוויות, מפגש עם אנשים חדשים שהכרתי היום, הכיף האדיר בלטייל עם חבר'ה מהחוגי סיירות ועוד כמה מהגיגים כמדריך שנוספו מלראות מדריכים אחרים מהצד. בנוסף לזה, גם קצת התאבסתי שהתעצלתי לצלם את החירבה העתיקה עם הענבים שהיו ליד הגשר, כי זאת הייתה יכולה להיות תמונה ממש יפה - ואז הסלולרי צלצל לפתע, והכל השתנה.
תיכננתי לחזור לבית המשפחה, סיום רגוע ברכבת לעבר הסופ"ש. הוא שאל אם אוכל לדחות זאת, ולעבור דרך הביס"ש, כי יש נושא חשוב שהוא רוצה לדבר עם הקומונה. ניסיתי לברר עוד והוא ביקש שפשוט אגיע, כי זה לא לטלפון. מאותו רגע, מבחינתי זה נשמע מספיק רציני.
כעבור כמה דקות הוא שוב מצלצל אלי, ואומר שאני לא צריך לבוא, כי האחרים בסוף לא יגיעו, אבל שהוא נשאר שם. שאלתי שוב, שיגיד מה העניין (?) ואז הגיע הבשורה הקשה שלקח לי כמעט שעה בשביל להצליח לקלוט - במשך הרבה זמן היו לו כאבים בחזה, ולאחר סדרה ארוכה של בדיקות גילו סופית שמדובר בגידול והניתוח יהיה עוד שבוע. עוד לא ברור אם מדובר בגידול פעיל או לא, אבל בכל מקרה הוא יהיה מושבת לפחות עד אוקטובר (חודש לפני הסיום שנת שירות שלנו) במקרה הטוב.
באותו רגע שכחתי עייפות, שכחתי בית, שכחתי מכל מה שהציק לי. לא רציתי שום דבר, מלבד להגיע לביס"ש. לקח הרבה זמן מהמצופה, ולבסוף נפגשנו בעפולה והלכנו לאכול פלאפל. הוא סיפר מה הרופא אמר ומה התיכנון לעתיד שהוא רוצה (במידה והכל ילך חלק). מבחינת הטיול שרצינו לקצ'קר, אז העניין יורד מהפרק. משם נפרדנו, הוא לקיבוץ שלו ואני חזרתי לעבר הבית שלנו, הביס"ש.
ביום ראשון האחרון, סבא שלי נקבר לאחר מלחמה ארוכה שהייתה לו עם הסרטן. עכשיו אחד מהחברים הכי טובים שיש לי, מגלה שיש לו סרטן - ואיך זה שבמשך כל השנים, המחלה הזאת נראתה לי כ"כ רחוקה מימני. משהו שיש לאנשים מסביב, אבל אף פעם לא למישהו שיש לי קשר ישיר איתו.
במהלך הנסיעה, לפתע ראיתי את השנה החולפת שהעברנו - שנה שלמה של התמודדות בקורס הלוחץ, שיטוטים בגבעות בעקבות דברים חדשים, השיחות הארוכות עד שתיים לפנות בוקר, ההדרכות שהלכו חרא ותמיד הפכנו אותם לאיזה משהו נוסף לצחוק עליו, הבור קומפוסט שחפרנו והכמויות חומוס שאכלנו בשנה החולפת..
חבר נוסף עוזב את הקומונה עוד שבועיים, ופתאום אתה מתעורר בבהלה עם השאלה - כבר נגמר? ולמה לעזאזל דווקא כך זה צריך להיות?!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
