 כינוי:
בן: 36 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
 ניצחון ערבי קדום בפריחה סגולה
היא לא יצאה השבת. אתה יצאת אחרי 19 יום ארוכים, ארוכים מדי.
לאחר לילה קריר בקרני חיטין, העולם נראה סימפטי יותר לכמה רגעים תמימים מראש הלוע הגעשי הדומם שנותן כר מרעה לעדר פרות סוררות. (חוץ מזה, תמיד טוב להלך על שוליה של בקעת יבניאל)
פעם צאלח א-דין שחט שם את הצלבנים, ועכשיו יקינתון מזרחי מוצא זמן לבצבץ בין סלעי הבזלת.
| |
 חפשו אותי בעקבי החלמוניות שבתבור
ידעתי שאני חייב להגיע לשם. שוב להצפין מעבר עמק יזרעאל, לראות שוב את ההר העגול תמיד. לעלות אליו שוב. להלך במורדותיו. לתפוס עוד פיסת זיכרון של האדם שהייתי. אותו אחד שאהבתי להיות.
עליתי על האוטובוס, נפרד מימנה עד ליציאה הבאה.
(ולא קל, שוב להפרד ולשיים את האחת שאתה אוהב במקום אחר בחיים שלך מתוך אילוצי מערכת של חייל. לפחות הנחמה פה זה שאין לך ברירה, כי בוחרים בשבילך. חסכו לך את הדילמה, וזה אפילו בחינם. אפילו. )
ונסעתי. ונרדמתי. והנוף השתנה, ונבראה מחדש עם כל התעוררות שלי כנגד החלון באוטובוס שהתגלגל צפונה. כנגד השמש שעלתה. כנגד יום חורף חמים. כך היה הדבר, עד שהגעתי לכפר תבור.
תמיד חוזר אותו הפחד, מהיום שיגיע וכבר לא תיהיה את ההתרגשות הזאת מהחזרה לבית. שפשוט תגיע, ותרגיש ניתוק ואפילו חלילה הרגשת ניכור מהמקום כלפייך. אך היום עוד לא הגיע, ושוב ידעתי ששבתי הביתה.
התרמיל שוב עליך, פורק עודף דברים בדירת חיילות המיתולוגית, ופוגש את האחת שהפכה לסוג של אחות קטנה עבורך. קומונה, שהייתה ותשאר עולם מלא עבורך (וברגעים הקשים, לחם קיומך. אנשים שלא אמצא להם תחליף).
והדרך עולה, ויורדת. חדה ומתעגלת. כמו שהיא הדרך לתבור, על שלל קוציה ופרחיה - והגבעות שטומנות סודות רבים למרגלות ההר העגול. כמו שהפעם, זימן המקרה חבורת גמלים משוטטים. הפלא החדש של המקום.
ועכשיו יותר טוב. עוד קצת כוחות, לפני שחוזרים לצבא.. אה, וד"א, שיהיה ליל מנוחה.
אם, ואם רק במקרה, אתה חובב חלמוניות.
| |
 לא שבוז, רק קצת עייף. באמת.
ואתה עומד בין ההוא מהכפר הסמוך, שבמקרה נתקע בצד הלא נכון של הגדר, לבין אותה בטונדה אפורה ומשמימה שסתם נוח לך להשען עליה כשיעודה המקורי זה להגן מפני אותו מג'נון עם הנשק. כמו הבחור שצפוי להיות מכזה שעומד מולך. אבל זה שמולך, על ראשו כובע מצחיה עם דגל פלשתין, אש"ף, מה שתרצו. לידו עומד בנו, גרזן קטן מהעבודה במסיק, וגם על ראשו כובע דגל פלשתין.
המחשב לרישום התעודות קרס, נפל או משהו כזה, ולכן אתה נאלץ לעשות את כל הרישומים של השמות והמספרים בצורה ידנית. סתם פנקס שעלול להכיל בתוכו שם של מחבל עתידי, בגלל שהמחשב המזורגג לא עבד בזמן הנכון. בעצם מה אכפת לך, אולי קצת אקשן להעביר ת'קו המשעמם והשוחק הזה. סעמק.
בחור פלשתיני עומד מולך עם שני ילדיו, על ראשיהם דגל פלשתין, משהו מוצהר אנטי ישראלי, כשלפתע בזמן שאתה מנסה לכתוב את השם שלו עם שגיאות הוא אומר לך "תגיד, מה אתה לא יודע עברית?" ומאיית לך את השם שלו פיקס. אפילו נותן אותיות מקבילות בערבית בשביל התעתיק, והעיקר לרמוז לך שאתה לא סגור בעצמך למה קבינימט אתה שם. בסך הכל בחור טוב, אני דווקא די אוהב אותם כל עוד הם באים לדבר בסבבה ולא להתפרע.
בחייאת, נמאס לי.
לא יודע איך להיות מפקד, לא יודע איך לאכול את הקטע הזה של לשמור מרחק פיקודי מהחיילים ומצד שני להיות גבר איתם, סחבק שלהם. לא הייתי מפקד טירונים ומעולם לא שמרתי דיסטנס מאנשים קודם, אפילו בתור מדריך טיולים לא צלחה דרכי בשביל העבודה המינימלית מולם. והנה הם עומדים מולך, רוצים תשובות ומנסים לעבר אותך. שתלך אל התלם שלהם, לשבור לך את הביטחון, להוציא לך את המיץ לרווח שלהם - ואתה לא מבין איך החבורה הזאת כל כך סמרטוטית, איך הם לא מעריכים את החוסר הדאגות שיש שלהם לעומתך.
ויום רודף יום, שמונה שעות סיור על הגדר. שמונה שעות במוצב, הלוואי ויכולתי סתם ככה ללכת לישון.
אבל הכי גרוע זה לצאת משם, לצאת מהבועה הזאת של כפרים ערבים. מואזין קורא בארבע בבוקר. ילדים זורקים אבנים על הגדר. השנאה שיש להם כלפי החיילים, העיכוב שלהם הכיבוש שלך. הבעבוע של שנאה שפשוט קיים, כי זה חלק מהוויה ששם. זאת אווירה לשנוא את מי שקפיץ אותך כל פעם לחור אחר על הגדר בגלל שסתם התחשק לו לזרוק אבן. אולי זה דווקא שככה מה שהופך אותך לחייל טוב יותר, סתם דלק של שנאה. הכי גרוע זה לצאת משם, להגיע למרכז ולא להבין, איך אנשים מעבירים את החיים שלהם במסלול מנותק לגמרי מהמציאות שאתה חי בה.
אבל אין בי שנאה.
בסופו של דבר, הבעיה טמונה בזה שאני שפוך. נשפך על המקלדת, נשפך בסיור, נשפך רק מלחשוב על עוד כמה זמן יש לי להעביר במערכת הזאת שאני כל כך לא סובל ושנשבר מהחוסר הבנה שלה - שאיך היא יכולה לשלוח את המפקדים שלה לכלא אחרי שנרדמו בסיור, וזה עקב כך שהיא יצרה עליהם כזאת מעמסה שלבסוף לא יכלו לישון. (אה, וגם ג'ובניקים שמהדקים דפים בקרייה ובורחים מהאחריות, אני לא סובל. כאלה סמרטוטים שאחר כך ממררים לך את החיים בחדר אוכל או באוטובוס וצועקים עליך שהם לא חייבים לך כלום בגלל שביקשת שלא יעקפו אותך בתור, אחרי שכבר כמעט חודש שלם בלי בית אתה רק טוחן סיורים והופך לזומבי מתחת למדי ב' והשכפ"ץ הקרמי.)
אבל. אולי אבל.
החיים לא באמת כאלה רעים, גם כשאתה חייל, וכולם שונאים אותך.
הערבים. המתנחלים. הנשים הזקנות נגד הכיבוש. הנשים הצעירות ממחסום ווטש. הגברים שרואים בך מטרד, כי תפסת עם שאר החיילים את כל המקום באוטובוס. הילד שחושב שהוא מגניב, כי אתה פראייר שטוחן והוא לא יהיה כזה.
ובאמת שבסופו של דבר, אני מאמין שלא יהיה כזה רע.
יבוא יום, בסופה של דרך ארוכה ומייגעת, ואזדכה על המדים.
ואולי, בסופה של הדרך זאת, הגרעין של מי שהייתי עוד ישרוד את חוסר האמונה והאפתיות שמנסות לרסק אותו בכל רגע נתון. ואולי, שוב רק אולי, אחזור להלך על גבולה הצפוני של הארץ הזאת כמו שהלכתי פעם. יום - יומיים - שלושה. רק להתמסטל מנופה של ארץ הארזים, לראות וכמעט לגעת. הנוף שלמדתי להכיר, אהבתי לחרוט בזכרוני ולחזור שוב דרומה. אל הארץ ששפכתי עליה זיעת אין קץ בטיול ובמסע, עם תרמיל ואלונקה, ושוב אחזור להיות אותו אדם שידע לספר על החרק והצמח שנקראו לדרכו.
ולבסוף, אולי כאן בין השורות בבלוג הזה שחוויתי את אהבותי הראשונות לארץ הזאת, אכתוב עוד יום אחד בתור האדם שאהבתי להיות - ולא אותו סתמי שנהפכתי להיות.
(ככה זה שיש דברים שאי אפשר לתת לתילאנדים.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
