אסטרולוגיה. כל כך הרבה בולשיט.

הייתה תקופה שחיי היו תלויים באסטרולוגיה, הייתי מתעדכנת יום יום, יודעת מתי זה יום טוב לבילוי מתי זה לא, מתי יום טוב להכיר חבר'ה חדשים, מתי יום טוב לטיול ומתי אני אכיר את אהוב ליבי.

מה אני אגיד?

בימים של הבילויים לא היה לי מצב רוח (העיקר הדגישו שזה יום מעולה עבורי!)

בימים של החבר'ה החדשים הייתי כל היום בבית  (לא היה משהו מעניין בחוץ)

בימים טובים של טיולים- היה מזג האוויר לא משהו.

ובימים שאכיר את אהוב ליבי, בואו נגיד שלא בדיוק הכרתי את האנשים הנכונים.

בהחלט, משפט- השקר יותר טוב מהאמת בהחלט צודק. כי עם הכל האופטימיות שיש באסטרולוגיה איכשהו זה הפך אותי לאופטימית ולהיפך.

אני לא אוהבת באסטרולוגיה את הימים שהוא מחליט עבורי איזה ימים הם לא ימים טובים לי, ימים רעים שלי.

אבל למה? היום אני שמחה, מאושרת, יש לאן לצאת לטייל, איפה לצאת לבלות, להכיר חבר'ה חדשים ולהכיר כמובן את אהוב ליבי.

האסטרולוגיה הזאת הופכת הכל, וכמובן, קצת קשה לי להאמין בזה, אם תקחו לדוגמא, 3 עיתונים שונים ותקראו את האסטרולוגיה שם- תדעו שכל אחד רשם משהו אחר לגמריי.

לדוגמא, היום קראתי- "אל תקחו את זה אישית, אבל לאנשים לא באמת אכפת מהקשיים שלכם!" (בעיתון שלא נזכיר את שמו).

אכן כן, האסטרולוגיה עלתה על דבר אחד בתקופה הזאת, אכן יש לי קשיים לא קלים בחודש האחרון, אבל עכשיו אתם אומרים שגם לאנשים לא באמת אכפת?

מה שהאסטרולוגיה אומרת, שאנשים אגואיסטים!

אבל עזבו אתכם, לא ננסה לנתח, יותר מאוחר קראתי באתר אינטרנט (שלא נזכיר את שמו) שהיום זה יום מעולה לפגישות רומנטיות ולשיחות רומנטיות, ויום לבילוי.

כשבעיתון הוא אמר לי ההפך- יום לא משהו, ומומלץ להשקיע במקצוע ובאנשים שסביבך- אולי אני אקבל קידום! (שו?? אני רק תלמידה!)

למרות שהמקרים האלה כל כך הרבה פעמים קורים לי, אני עדיין מעוניינת שהאסטרולוגיה תכתיב לי את היום ותגיד לי מה שעובר עליי.

הרבה פעמים שברתי את המילה של האסטרולוגיה, ועדיין מאמינה לכתוב.

מכירים את זה שעוברת עליכם תקופה מגעילה כזאת? שהיא דיי מגבילה אתכם במובנים מסויים?

אז כן, זאת התקופה שלי, כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב בבלוג, אז התקופה המגעילה הזאת חוסמת לי את הכתיבה.

אני לא מוצאת על מה לכתוב, או איך.

בתקווה שזה יגמר בקרוב, אני כנראה לא אעדכן בקרוב.

מקווה שזה באמת יהיה בקרוב.

ביי לבנתיים.

(להזכירכם, השמות בדויים)

ללאה, סוזנה ולובה,

הייתן  שלושת החברות הכי טובות שלי,  ושלושתיכן לימדתן אותי שאני תמימה, נאיבית ושמניפולציות דיי עובדות עליי.

אף אחת מכן לא ראויה למכתב אישי, ולכן אני אסכם מכתב ל3 בנות.

לובה, תמיד נתת לי להרגיש שאני לא בסדר, אם הייתי מרגישה רע את היית הופכת את זה על עצמך, שאת המסכנה מבין שתינו (אני לא מסכנה, אבל יש לי ימים רעים!). נתת לי להאמין שאת חברה האמיתית, תמיד החמאת לי כשרזיתי במשקל, בדיעבד לא ידעתי, אבל היום אני יודעת שכל אותן "מחמאות" ניסית לרמוז שלי שאני אנורקסית או בולמית, רק כדיי להסביר לי שאני לא בסדר שאני מרזה ורק את לא מצליחה.

בחופש הגדול, אז שהיינו צעירות) יצאנו ביחד לקורס, הכרנו חבר'ה, שם גיליתי אותך, אחריי שנתיים שהייתי עיוורת, היית כל כך צבועה, היית מוכנה למכור את אבא שלך רק בשביל שתהיי חלק מהחבר'ה. אני זוכרת את הלילות בקורס שבכית, באתי לקראתך, אבל את רק גרמת לי להרגיש אני אשמה בבכי שלך. כל כך פגע בי שאת האשמת אותי בכך שאת לא מתחברת כמוני.

אחריי הקורס, טסת לחו"ל, ובאותו ערב שחזרת לארץ אני אור ולאה הלכנו לבאולינג, נעלבת שלא הזמנו אותך, ניסינו להסביר לך, שהבנו שאת חוזרת בחמישי ולא ברביעי. אבל את בשלך. שבת, הרמתי אלייך טלפון, דיברת אליי כאילו רצחתי מישהו, היית קרה. לא הבנתי מה עשיתי.. ממש ככה!

באותו קיץ, יצאנו לקורס השני, ביום הראשון הסתכלת עליי כאילו אני רוצחת, אבל בסוף היום הראשון התנהגת כאילו הכל בסדר ומעולם לא רבנו (ואני בכלל לא יודעת על מה רבנו עד היום!)

תחילת שנת הלימודים, י"א, אני כבר לא אותה תמימה מאז החופש הגדול, משהו היה מסריח. שבוע אחריי תחילת הלימודים, ניגשתי אלייך ואמרתי בדמעות שאני לא רוצה יותר להיות חברה שלך, לא הבנת מדוע, והסברתי לך את פשר ההתנהגות שלך בקיץ, התירוץ היחידי שהיה לך הוא שאת מסתגרת בתוך עצמך ואח"כ חוזרת למיטבך ומשאירה את זה מאחור, ניסית להוציא אותי אשמה, שאני לא בסדר שאני לא נרגעת עם העניין הזה, אבל את לא בסדר!

סיכמתי את זה ואמרתי, "לא רציתי שזה ייגמר ככה!"

"אבל ככה זה נגמר!" אמרת והלכת!

לאה, תמכת בי כל אותה תקופה עם לובה, כל הסבל שעברתי בגללה, ועל זה תודה. הפסקתי להיות חברה שלך בגלל האופי שלך. אין  לי שום כוונה לבוא ולשנות בן אדם,זה האופי שלך.זאת מי שאת ואני לא מסתדרת עם זה.

כמובן שיש לך את הקסם והיופי שבאופי שלך,אבל יש גם את החסרונות.

חסרת טאקט, צבועה, מניפולטיבית  חסרת אכפתיות, וכמו לובה- הופכת את המצב שאת יותר מסכנה.

המון פעמים עשית דברים שדיי פגעו בי, דיברתי איתך על זה אמרתי לך שזה נורא פוגע בי, הקשבת, הבנת, הפנמת. אבל משום מה כל פעם אותה סיטואציה חזרה על עצמה. הבנתי שלא משנה כמה אני אדבר זאת את, אין לי כוונה לשנות אותך.

אמרתי לך, חשוב לי שנשאר ידידות, אבל את לקחת את זה למקומות אחרים.

רציתי שתביני שזה לטובתך, אחריי הכל מי תרצה חברה שלא יכולה לסבול את האופי שלך?

אחריי הכל, גם לא הייתי לך החברה הכי טובה, העדפת את אור על פניי.. מי אני שאשפוט?

אז כשאני נוטשת, פתאום את מראה אכפתיות?

סוזנה, הכי המקרים עם לאה ולובה הבטחתי לעצמי שסביבי יותר לא אנשים כמו האופי שלהן, חשבתי שאת שונה. ומסתבר שכמו שתיהן בדיוק רק עם שידרוג נוסף- שתלטנית.

אין לי מה הרבה לומר, רוב הריבים בנינו היו בגלל השתלטנות שלך והעדיפויות המיוחדות שלך, כשיש בחור בסביבה, מי אני לעומתו?

את מעדיפה אותם על פניי, אבל כשהם ניצלו אותך, פגעו בך וזרקו אותך, ידעת לבוא אליי, ידעת שאני שם.

ועכשיו שאני לא שם, את גם מתלוננת על זה, ניסית לסדר את העניינים בנינו, והערכתי את זה, כי זה הראה לי שבאמת אכפת לך, אבל לפני יומיים באת אליי בתלונות על זה שאני לא מתאמצת מספיק בשביל להראות לך כמה אני חברה.

בגלל שלא הגבתי לך בסטאטוסים בפייסבוק, או כי לא הגבתי על הלייקים שלך בפייסבוק, או כי לא התקשרתי אלייך במהלך החופש.

זה היה כל כך פאתטי מצדך, כל החופש היה לך חבר, לא הרמת טלפון אחד. עכשיו שנפרדתם, נזכרת בי?

בקשר לסטאטוסים, זה לא שיש לי משהו נגדך, זה פשוט כי לא היה לי מה להגיב.

תפסיקי להכריח אותי להוכיח לך כמה אני חברה, אני לא צריכה להרים טלפון או להגיב בסטאטוסים כדיי להוכיח זאת.

כשאת לבד, פתאום אכפת לך ממני.

לי כבר לא אכפת ממך!