אני מאמינה שכשמחליטים משהו, צריך לדבוק בו, לא חשוב במה זה יעלה . 

כמו כן , מילים לחוד  ומעשין לחוד. עד שמישהו מחליט לעשות אותן ביחד.

אפשר לומר אלפי דברים כמו למשל..

"ממחר אני אקום כל בוקר ב7 ואעשה ריצת בוקר"

"החל מהרגע שתיגמר הקופסת סיגריית הזאת אני לא אעשן יותר!"

עד הרגע שאתה מעשן עם חברים על בזמן ישיבה על בירה בפאב עם מוזיקה טובה ושיחה נהדרת.

כמו כן, גם אני כמו כל אדם פשוט הבטחתי לעצמי מיייייליווווניייי דברים!!  והחזקתי מעמד!!

עד הרגע שנשברתי.

ולהחלטה דרושים מרכיבים חיונים שלא לכולם יש אותם או שהם פשוט לא מוכנים להקריב אותם את חיי הנוחות או המותרות שיש להם מרוב פחד , כי לפעמים הרבה יותר טוב לחיות בבועה ולטמון את הראש בחול ובsave area .

וכן, דרושים מרכיבים  כמו אומץ, נחישות, קפדנות, לדעת מה סדר העדיפויות שלך, עקשנות ואף פעם לא לאבד את עצמך בתוך כל הכאוס שנקרא 'חיים'.

ודרך אגב, לטמון את הראש בחול - לא נקרא חיים (אפילו אם זה לא חול אלא כוס בירה טובה וקופסת סיגריות/נרגילה עם חברים )

אז החלטתי .

אולי עדיין לא החלטתי מי אני אהייה עוד 5 שנים - פיזיוטרפיסטית או צלמת מפורסמת או אולי אשת עסקים ומי יהיה החבר שלי /ארוסי /בעלי/ רווקה חופשייה ומבוקשת ..

אבל ללא ספק החלטתי מי אני לא אהיה!!

ויש לי עדיין תיאור לגביי מי אני אהייה בעוד 5 שנים ואיפה אני אגור ומה ואיזה מלצמה תהייה לי אבל אם אני אעסוק בצילום כמקצוע... זה כבר סיפור אחר (וכמו תמיד אני סוטה מהנושא!)

אבל לפרטי פרטים? לא, אני לא יודעת אבל יש לי כמה אפשרויות בראש וכמובן שאני לא אחלוק אותן איתכם כרגע קארמה יקיריי, קארמה.

אני רק יודעת מי אני עכשיו, וזה משהו שאני מתכוונת לשנות , ומהר.

החלטתי , ואני נחושה ואמיצה וקפדנית  מספיק  וכמובן שיש לי עקשנות (שלעיתים אפילו מיותרת) ועכשיו אני רק צריכה לא לאבד את עצמי בתוך הכאוס של החיים שלי, כי מי יודע יותר טוב ממני.. שאני חולת כאוס... בלאגן זה הבית שלי.

בנתיים אתמקד בפסיכומטרי, ובציון הכי גבוהה שאפשר, בעבודה ובחברים שלי, אלה ששם בשבילי .

ולכם יקיריי? אל תאבדו את עצמכם בתוך הכאוס, ותהיו אמיצים מספיק בשביל להחליט.

בביטחון והערכה עצמית רבה ממני אליכם .