הופקדתי לשמור על שלושה-ארבעה מילדי משתעשעים על מזרן ספוג ממונע בנהר. היינו עוד קרובים לגדה, קשורים אליה בחוט.

הייתי עסוקה מאוד בלנעול לילד מגפיים מיוחדות, שלא ברור אם נועדו לשמור עליו מפני טביעה או לקישוט בלבד. היו שני זוגות מגפי ספוג כאלה והראשון היה דו שכבתי. עד שהצלחתי "להנעיל" לו את הראשונות לקח זמן, הילדים מתחלפים קצת. כשהסתובבתי חזרה הוא הוריד את המגפיים, אנחנו קצת רחוקים מהגדה. אני לא מבינה למה הוריד אותם. ואז אני מבינה שהוא רצה לשחק בלי מפריע ושהמשימה האמיתית הייתה לבדוק אם אפשר לנעול אותם, כדי שנוכל לעשות את זה בצאתנו מהמים. פתאום קריין עלום אומר לי 'איפה ג'?', או שאני נזכרת - איפה ג'?? הסתובבתי- וחלק מהמזרן היה מתחת למים וג' שכב שם דומם דקות ארוכות, קפא בכחול. הוא לא מגיב, הוא איבד יותר מדי חמצן. העיניים שלו היו פקוחות עדיין, והוא בהה לשמיים במבט החשיבה שלו. הוא ילד מאוד מהרהר. והוא לא נושם.

אני מבינה את זה. אנחנו בגדה השנייה וקריין, או אולי שוב אני - 'חייבים לספר לל' (הגננת). אני מרימה את ג' בשתי ידיי והוא שטוח לגמרי, וקטן כמו כלי משחק. ממש כמו בובת קרטון שלו, רק בשר ודם. שברירי בידיי. ומת. 'היא תתקשר לאמא שלו והיא תאמין שהוא לא עושה את עצמו ג' הוא ילד חכם'.

(ואני חושבת שזה נורא, ושאלך לכלא, ואולי הוא בכל זאת לא מת????)

והתעוררתי.

ולא היה מזרן ולא מגפיים ולא גב כחול.

תחושת האחריות והשיבוש בשליחות והאמון שנשבר והתוצאות הכבדות נשארו. ולראות אותו ככלי משחק ביד שלי, חסר אונים ונתון לחסדיי (כבר לא) הותיר בי רושם עמוק ואשמה כבדה. והגב הכחול הזה.