לשקם את החודש הזה עולים בתוהו.

בינתיים אני צמה (בתשעה באב זה כרוך גם בלא לצחצח שיניים) ואני מרגישה כאילו ליקקתי נבלה.

חם לי והמאוורר רק משפריץ עליי שאריות דחוסות של אוויר חולי ומגעיל. להדליק מזגן עבור אדם אחד נראה לי דרמטי. 

חלמתי שאני אוכלת דברים בצום, אחד אחרי השני, בלי שליטה.
לא כמו בבולמוס, אלא כמו בקומדיה של טעויות - אחד אחרי השני כמו בדומינו ראלי. אני מסיימת לאכול דבר אחד, מגלה שוב שזה קרה ושעדיין צום, ובסצנה נוספת כל העניין חוזר חלילה. וכן הלאה וכן הלאה. חלום בלהות של דוסית שמבטא את החרדה המובהקת שלי מהכישלון ומאיבוד השליטה. האמת שזה חלום שחוזר על עצמו, חלמתי אותו מספר פעמים גם בהקשר של חילול שבת.

לכל אלה שלא מכירים את העניין:

שני בתי המקדש נחרבו, אהבנו אותם ועכשיו כבר לא מזיז לנו.לפחות לא בשורה התחתונה, לפחות לחלק גדול מאתנו. לפחות במובן שבאמת משנה.

זה צום מתעתע. צומות בני יום אחד (כלומר מהזריחה עד השקיעה) לא נספרים בכלל בשבילנו - זה פיס אוף קייק (או דימוי אחר שלא קשור באוכל).

הבעיה מתחילה כשמכניסים גם את הלילה למשוואה.

יום כיפור נסבל יותר במובנים מסויימים כי הוא רלוונטי יותר עבורנו - מה אני עשיתי, במה אני חטאתי, איך אני הולך לתקן את זה, איך אני הולך להשתפר. ואיך-אני-אולי-בעצם-לא-כזה-גרוע-ואפילו-די-חמודה-ורזיתי-קילו-והשמלה-הזו-יושבת-יפה וגם: האם אלוהים אוהב אותי. האם אני אוהב אותי. האם ההוא היפה אוהב אותי, והאם אני אוהבת אותו. וכד'. איטס אול אבאוט אס.

תשעה באב זה על איזה מקדש עלום. שניים מהם, שיהיה. שהיו מקריבים בו חיות, שזה מה-זה לא פוליטקלי קורקט, כאילו. וזה קרה לפני איזה אלפיים שנה.

מה גם שהצום הזה הוא לא יום שבתון - כלומר, מותר לצפות בטלוויזיה (בחדרי חדרים גולשים גם לדרמות טיפשיות ואבוי- לקומדיות. מי רואה, זה מעביר את הזמן וכו') מותר לקשקש בטלפון, מותר לקשקש בבלוגיה. מותר לשנוא שנאת חינם ולהחריב עוד מקדשים. הכל מותר. חוץ מלאכול ולשתות ולשים דאורדורנט. אבל זה יעבור עוד כמה שעות. כל השאר דווקא ישאר.

פסימי משהו, אבל להגנתי ייאמר שלא צחצחתי שיניים הבוקר.