שלום המורה!  יעל ***, מגמת ביולוגיה, לפני שנתיים. מה שלומך?

יש שמועה עיקשת שזו תיהיה שנה"לתך האחרונה - ייתכן? שתמנעי מהתלמידות את כל מה
שזכינו בו אנחנו? זה לא נשמע מאוד אחראי.

מה עושות מורות בקיץ? מה עושות סבתות בקיץ? מה עשית את? נסעת לטיול? שקדת על
אוטוביוגרפיה?

אני סיימתי את שנתי השנייה בגן התקשורת אליו אחרתי בוקר-בוקר בשנתיים האחרונות. ברגשות
מעורבים, כמתבקש -לעזוב את הילדים לא היה קל עבורי, וגם לא את הצוות, אבל מתקופת
הפרידה מהתיכון למדתי שתחושת ה'האדמהנשמטתתחתרגליי' לא בהכרח משקפת את הפרגנוזה
האובייקטיבית של מצבי: אני אהיה בסדר. כנראה שיש לי נטייה לראות את עצמי ביחס
למסגרת, תפקידי בה ומקומי בתוכה, וכשאין - אין גם אני: לרבות תפקיד, לרבות מקום.
ובאמת אני קצת צפה-שבועיים אחרי פירוק החבילה- בלי תפקיד מוגדר.

אני עובדת קצת, אבל בעיקר מתבטלת. החזרה הביתה קצת טעונה, זה לא טבעי ככה- מרגיש הפוך-
כבר יצאתי, אז למה אני חוזרת?

מירושלים ירדתי בידיעה שאני אשוב ואעלה תוך זמן קצר. אשוב לשם מה? עוד מעט...

לפני חצי שנה כתבתי לך מייל, וסיפרתי לך שאני מתלבטת בין בלשנות לקלינאות תקשורת.
בינתיים שניהם ירדו מהפרק- בלשנות כי זו הייתה פאזה וקלינאות, כי הגיעו בינתיים
התוצאות של הפסיכומטרי שכמובן לא הספיקו כדי להתקבל. כשאני נכשלת במבחן שנועד
למדוד את יכולתיי, בהנחה שהבחירה שלי היא fight orflight, אני כאורגנזמית תבוסתנית אבחר תמיד בלברוח (ולעולם לא לעמוד יותר במבחן הזה)- אם
אכזבתי את עצמי, אז אהפוך את הקערה על פיה ואנחם את עצמי ואסביר שהגעתי לבחינה
חולה- אחרי שבוע שבו שכבתי במיטה חולה (משהו זיהומי פעוט, אבל ניתוח עמד על הפרק
באיזשהו שלב) ואתרץ, ממש כמו אספסופית כזו, שאני זכאית בהערכת זמן אבל לא ביקשתי
את ההקלה הזו (זו אשמתי, אבל תירוצים מתקבלים ככאלה גם כשהם לא סבירים במיוחד.
לתירוצים יש סף קבלה נמוך, בניגוד לזה של קלינאות תקשורת).

אחרי שאסיים לתרץ, אעשה אידיאליזציה לאופציות הטובות פחות, ואז אשיג לעצמי משהו לאכול
ואדליק את הטלוויזיה ועכשיו יש לי סיכוי של ממש להשלים עם הבריחה שלי, מהאחריות
כלפי עצמי. אז לאיזה אופציה עשיתי אידיאליציה? מוטב להגיד מציאות - אם באוקטובר
הקרוב הפשרה תצא לפועל - לאיזו מציאות עשיתי אידיאלזיציה? עוד מעט...

שיר ש. סיפרה לי שפגשה אותך בפארק הלאומי, שספרה לך שהיא מתכוונת ללמוד
ביוטכנולוגיה. היא אמרה שדברת איתה על פרקטיות, על מקצוע. זו הסיבה שאני הולכת
סחור-סחור בנוגע למקצוע אותו בחרתי כרע במיעוטו - כי הוא לא פרקטי, כי הוא אקדמי
עד כדי גיחוך, וקצת אווילי. ואם אמרת את זה על מקצוע מתחום המדעים המדוייקים, ואני
הרי לומדת מקצוע ממשפחת מדעי הספקולציות-הנרקסיסטיות-האופנתיות- עד כמה אתאכזב אני
מתגובתך הפושרת?

אבל אין מנוס, נו...  סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, באוניברסיטה העברית.

כאמור, בהיעדר האפשרות ללמוד קלינאות, בחרתי לפחות במוסד לימודים שנחשב יוקרתי, בעיר שכבר
הייתה ביתי בשנתיים האחרונות. עבור בחורה שגרה שנתיים בשכונת קריית משה הביתית, כל
סביבת הר הצופים (הקמפוס בו נמצאת הפקולטה למדעי החברה, אבוי. בית הגידול שלך הוא
כנראה דווקא גבעת רם) נראתה זרה. בנסיעה באוטובוס עברתי דרך מקומות שעוד לא הכרתי
וכשכבר הגעתי קרוב - משמאלי הופיעה שכונת שיח ג'ארח ואז מימיני בית קברות של הצבא
הבריטי- הבנתי שאני בירושלים קצת אחרת, ושיתרון המגרש הביתי לא מובטח לי כמו
שציפיתי.

אני משתעשעת בזמן האחרון במחשבות על אבולציה (ע"ע גם אנקדוטה מהעבר בקובץ
המצורף). אם חשבתי בעבר שהיא תורה שרלוונטית לתחום הטבע (במובן המרובע ביותר)-
התפתחות העלים הבשרניים, כנפי העטלפים, עמידות הג'וקים, עמידתו הזקופו של
ההומו-סיפיאנס וכיוצ"ב, הרי שהיא רחבה יותר ושאפשר לזהות את העקרונות שלה,
בשינויים קלים, גם על תחומים שחשבתי שקשורים פחות- כמו למשל התנהגות, חינוך, משוב
חברתי, תרבות וכד'.

סוציולוגיה הוא תחום שסובל מעודף-יהירות ופופוליזם אינטלקטואלי ועל אף שאני מוכנה להודות
שהתכונות האלה אכן קיימות בי, לצערי ולחרדתי הוא פונה לציבור שאני לא רגילה
להימנות עם שורותיו: חילונים, 'צעירים', בעלי דעות פוליטות שונות משלי - מרקסיסטים
לרוב (כשאני קפיטלסטית מושבעת).

לא מזמן התווכחתי וורטואלית עם אחד מהסטודנטים שסיים את שנתו הראשונה בתואר הזה.
דיברנו על שיוויון בין בני האדם - הוא ניחש מכמה דברים שאמרתי שאני מצדדת בדעה
שבני האדם לא נולדו שווים, והוא כמובן הזדעק מיד בפוליטקלי קורקטיות, ואפילו רמז
בנימוס שאני כנראה קצת טיפה כזה גזענית. הוא כמובן דיבר על שיוויון פוליטי, בעוד
שאני דיברתי על שיוויון ביולוגי - כולם שווי זכויות מול החוק, וראויים ליחס שווה
גם מבחינות אחרות (מבחינה דתית לא היה טעם לטעון, שכולם שווים בעיניי אלוקים,
לדוגמא, וזה גם משהו שאני גם לא נוהגת לעשות, אם להיות כנה) אבל יש גבול לכמה
שיוויון באמת אפשר ליצור בצורה כזו - בסופו של דבר יפים יהיו יפים, ויתחתנו עם
חכמים שתמיד היו ויהיו - ויולידו עוד ילדים שהם שילוב מנצח של מטען גנטי ולהם
סיכויי השרדות גבוהים. ותאווים לכוח תמיד ימשלו על כנועים-מסכנים. יהיו תמיד ילדות
פופולריות, וילדים מוזרים ודחויים. זו המציאות כפי שהייתה תמיד, וזו המציאות כפי
שנחשפתי אליה בשנתיים האחרונות - זו המציאות בארגז החול בגן הילדים וברוב המקומות
האחרים. אי אפשר לייצר שיוויון מוחלט. הוא טען שאפשר, עם כוח רצון והתמדה פוליטית.
היינו זרים, דברנו שפות שונות. בסוף הוא גם כתב שזה קצת משעשע אותו שדתיה מביאה
אסמכתות מתחום האבולוציה. מרגיז, לכי תסבירי...

הסוציולוגיה מטבעה, כמו שאר מדעי החברה, היא תחום עיסוק מאוד לא דתי. אם את חוקי הטבע אפשר
להכפיף לכוח עליון (יש שיטענו שבקושי מסויים ויש שיטענו שאי אפשר, כמובן) ויש
עניין לעשות את זה- כדי להתחקות אחרי הכוח שהתחיל את הכל, אחרי היש מאין,

הרי שמדעי החברה סותרים בעיניי בצורה יותר משמעותית את מהות הדת והרוח שלה. אם
ה"למה" במדעי הטבע יכול להיות גם - כי כך בחר האלוהים, הרי שהסוציולוגיה
(כדוגמא)  מדברת בהכרח על עולם ללא אלוהים - עולם בו, לדעת גדולי ההוגים, הדת
מגלמת את אחד המאפיינים המפלגים בין הקבוצות השונות, או סיבה היסטורית לאלימות
ולכיבוש ולדיכוי. רבים מהמורים ומהתלמידים מתייחסים אל הדת בהכרח כמכשול של
ההמונים בדרך המיוחלת לקיום חברה אוטופית. אלה הדעות שאופנתיות כרגע להבנתי.

אולי זה נשמע לך כמו קשקוש גמור, ואולי אני באמת מקשקשת. אבל זו ההתרשמות שלי מהשיח שם
למעלה.

וזה מתסכל אותי, כי אני לא מאמינה באוטופיה, כי אני לא חלק מאווירת ילדי-הפרחים הזו.

ובפרט, אני מאמינה בשימור הדת. אני מאמינה בשימור באופן כללי, יותר נכון. המיקום שלי
בספקטרום הדתי אף פעם לא היה ברור לי לגמרי, אבל רוב הזמן נמנעתי מלמקם את עצמי
משום שלא הרגשתי שהשאלה האמונית רלווטית לי באמת - עד כמה אני מאמינה, עד כמה אני
מסורה לחוקי התורה והדת - לא בטוחה. מה שכן, אני מאמינה בקיום חיים בצניעות
מסויימת, תוך שמירה על ערכים מוסריים מוכתבים מראש שגם אבות אבותינו, שגם חכמים
מכל הדורות, הקפידו לשמור.

אני מאמינה בשמירה על צורת חיים קהילתית, אני מאמינה שצריך להיות דגל שאפשר יהיה
להתאסף תחתיו (ולאום בהגדרתו לא מספק את הצורך הזה, ולא ידוע כמה יאריך ימים
בצורתו העדכנית). בתקופה שמה שהכי אופנתי זה להפשיט את עצמך מכל זהות - דתית,
משפחתית-מסורתית, שבטית, לאומית, ולסגל עקרונות גלובליים סיסמתיים נבובים וברי
חלוף כאלה, אני מאמינה שחייבת להיות לי זהות ששורשיה נעוצים היטב באדמת ההיסטוריה,
ומאמינה שהזהות היהודית היא הטובה ביותר שיכולה להיות. (אחרי הכל, אם היא שרדה את
האבולוציה התרבותית של אלפי השנים האחרונות, לרבות כל התהפוכות והמהפכות- כנראה יש
בה אמת, גם אם כרגע אני לא מצליחה להזדהות עם גרעין טיבה).

זה קצת דרמטי, אני יודעת. אבל כבר אמרתי שתקופות מעבר הן דרמטיות בשבילי. אני מקווה
שאצליח להתגבר על הפחד שלי מפני הלא מוכר- החברה החדשה וכד'. המחשבה כרגע היא
להמשיך במסלול האקדמי - להשחית את מילותיי כל הדרך עד הדוקטורט (ולהתרחק מקארל
מרקס כמה שאפשר בתהליך.) אבל זה די יומרני מצד מישהי שלא לקחה אפילו קורס אחד עד
כה. אז נראה.

בכל אופן - enough about me - מה שלום בית הספר? מה התחדש? מה השתנה?

מה איתך? עם המשפחה ההולכת ומתרחבת?

ואם אפשר לשאול, מה את חושבת שתעשי, אחרי שתפרשי? אם כבר, אם אפשר ברוח הפוליטיקה שעוד
אופפת אותי, לארגן איזשהי עצומה כדי להתנגד לפרישתך - שווה אולי לנסות. מה דעתך?
אמצעים דמוקרטים משכנעים אותך?

רקרציתי לשתף בחרדות שלי, אבל איפשהו באמצע הנאום חוצב הלהבות הרגשתי שאני מגזימה
ושכתבתי הרבה- אני מקווה שלא הכבדתי עלייך. 

תכננוכמה בנות מהמגמה לבוא לבקר בבית הספר, אולי זה אפילו יצא לפועל.

תודה רבה, ובקרוב ראש השנה - חג שמח ושנה טובה! ושתיהיה התחלה רכה.

-יעל