נהגי מונית משמשים עבורי מתווכי מציאות בימים אלה.

הם הסוכנים שמעבירים אותי בין שני צידי הנהר.

אני עולה על מונית בגדה המערבית, במרכז העיר

יורדת במזרחית. בבית, באוניברסיטה.

מתחם המעונות שקט באופן מטריד

אבל הוא תמיד כזה

הכל תמיד אותו הדבר - 

לפני שאני עולה למונית ואחרי שאני יורדת ממנה

ולכן מה שמשנה זה מה שקורה בנסיעה, מה שנאמר במהלכה.

אני שואלת שאלה קבועה - ערבים, חילונים, דתיים. זקנים וזקנים פחות. את כולם אני שואלת:

"מה דעתך על המצב?"

התשובות שלהם תמיד יפות, מתוסרטות להדהים. תמיד מתאימות בדיוק, תמיד נכונות.

נהגי מונית יודעים ליצוק את המציאות לכדי משפטיים - אמת תמימה בין החלפת הילוכים.

הם לוכדים הווייה בפשטות מתוקה. הם מתגשמים בענווה ונוסעים בבטחה. הם לוקחים אותי תחת חסותם. הם תמיד, תמיד יודעים.

השעה אחת, שתיים, שלוש לפנות בוקר. לפעמים ארבע.

אני לבושה חרטות, שואפת להישאר ערה. רוצה גם להירדם לאט לאט.

אני מרגישה לא יודעת, לא מוכרת, לא מובנת.

אני מנותקת מפה ומגורשת משם.

אני רוצה לאכול את העוגה, אני רוצה להשאיר אותי שלמה.

במונית אני משתתפת סמוייה במרקם אגבי של זהויות. אני חוט אחד, אני שזורה.

במונית אני אחת. אני גם וגם

ואין בכך סתירה

יש רק אמת כזו, זמנית אבל מנחמת.