ככה זה מרגיש:

בבקרים יש איזה שלב שצריך לעבור, של חרטה. כזו, חרטה קיומית. חרטה כמצב צבירה. זה הכי טוב שאני מצליחה להסביר.

ובדרך כלל זה עובר במקלחת (אם מספיקים להתקלח בבוקר) אבל לפעמים זה לא

וגם אם זה עובר,

זה חוזר אחר כך בגלים קטנים

ואגרסיות פתאומיות ומתינות מעושה ותנועות עגולות שלא יסגירו.

עכשיו זה רגע כזה, של רגש חד. אני מקווה לחזור להיות קהה בקרוב. אולי אחרי ארוחת בוקר.

מרגיש מוזר

וגם כאילו שצריך לסחוט את המשמעות מכל דבר, כאילו שאין בכל דבר משמעות מובנית. מוזר, לא? לי זה מוזר.