לא מזמן שמעתי שכישלון ההסברה של השמאל לציבור הרחב טמון בכך שהוא פונה סגנונית רק לאוכלוסייה מסויימת במדינת ישראל, זו שניחנה בהון התרבותי התואם: 'הדעה השמאלנית', הוסבר לי 'מורכבת יותר מטבעה ולכן כשמסבירים לימנים, את מבינה, צריך לפשט, ללכת לקראת, ללכת מסביב.' משפיל בעיניי.
אז אם אני בוחרת להיות אמיצה (לא פחות, להרגשתי) ולהודות שאני משתייכת למחנה הימין, (או אפילו שאינני משתייכת בהכרח לשמאל)
אני צריכה גם לקבל את הטענה שצריך להסביר לי לאט לאט, כדי שאבין.
אני באמת לא מבינה.
זה לילה לבן כזה, של צפייה מרוגזת ביוטיוב.
אני לא מרגישה לא-מורכבת, רק מושתקת ושקופה.
תוהה למה ערכי הדמוקרטיה נשלפים כקלפי מיקוח רק כשזה משרת את סרטוט האוטופיה של מי שמכנים את עצמם מחנה השלום, בעוד שערכים כמו הכרעת הרוב וחופש הביטוי פתאום לא מתממשים כשמדובר בקבוצה הלא-הגמונית, השקופה.
עיוות של מונחים, דמגוגיה, לקסיקון בררני, ז'רגון סלקטיבי, מיתוג כפוי. זו מנת חלקם של הציבור המורכב פחות. (מורכב פחות! מי שמכם למדרג?)
לאן ממשיכים מכאן?
כל מי שמקדש ביקורת בריאה, נון קונפורמיות, התנגדות לתסריט ידוע מראש, אופוזיציה, חיזוק קבוצות מיעוט, פלורליזם ושות' -
צריך להיות מסוגל לזהות שמשהו כאן מסריח.
ממליצה על הנאום הזה של איילת שקד: הוא לא מורכב. לא, ולא מקושט ולא פיוטי.
מרגישים בו היטב, כמו שראיתי הרבה פעמים בעבר, שהמלך ערום.
http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&v=n9vpvGW4Qtw&NR=1
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Endless Metaphor