כשהולכים לבראנץ', וכולם עומדים עם כוסות יין לבן וגבינות בצבעים משונים.

אני לובשת ג'ינס, והסריג שלי מזניח באופן קבוע את אחת מהכתפיים. אני משתדלת לסדר את הצעיף שלי בצורה הולמת, בכל זאת.

וההוא שולח לי הודעת טקסט, בזמן שאני מנהלת שיחה אקדמית עם פרופסור לסוציולוגיה של הדת.

ובתקרה יש חלונות בצורת מתומנים, והגשם דופק חזק - אבל את זה אני כבר מכירה. אולי רק את זה.

אני זרה, והאוכל זר והאנשים זרים.

הפרופסור עומד קרוב אליי מאוד.

וההוא בכלל, קרוב מדי.

והקרבה הזו, היא נעימה וזרה.

וכשהוא אומר שהוא אוהב אותי... כשהוא אומר שאני יפה...

נעים וזר.

ואני מה, לעזאזל?

לפני חצי שנה הייתי... ועכשיו אני....

בשבת אלבש חצאית, אעמוד בקידוש.

כולם ישאלו אותי:"איך באוניברסיטה?"

אני אענה: "בסדר. עומדת על תילה"

כי מה כבר אפשר לענות?

וכשאני לועסת גבינה ירוקה,

אני חושבת לעצמי שוואו.

זה ממש טעים.