ההצגה דוחקי הקץ שעלתה על בימת תיאטרון החאן לפני מספר שבועות מתיימרת לעסוק בכמה מהסוגיות החשובות ביותר על סדר היום הציבורי והחברתי במדינת ישראל. אולי דווקא משום כך התוצאה היא כה מאכזבת: במקום להציג יחסי הגומלין מורכבים בין קבוצת שוליים לבין קבוצת הרוב כדי לקיים דיון ציבורי נוקב, מוצג כתב אישום חד צדדי שבעצם מייתר במהותו את קיומו של דיון ועל רקע ההבטחה לתיאטרון פוליטי חתרני בולטות הדמויות שכתב מוטי לרנר וביים רוני ניניו בשטחיותן.

הצופה בתמונת הפתיחה עלול להרגיש שהוא הגיע לחדר החזרות. על הבימה ניצב שולחן גדול וסביבו יושבים אנשים בלבוש יומיומי ומעיינים בדפים. לצידם ניצב מתלה לתלבושות ומאחוריהם לוח לבן עליו משורבטות מילים. דוחקי הקץ עשויה כהצגה בתוך הצגה. הגיבור, חגי (ניר רון) הוא מחזאי ירושלמי, דתי לשעבר. לאחר שבנו יובל (איתי זבולון) מתחפש לברוך גולדשטיין בפורים, מבין חגי כי הבנתו של בנו את הטבח בו נרצחו 29 פלסטינאים מציירת תמונה רחבה יותר. עד לנקודה זו הצליח לרנר להתחקות בהצלחה אחר בעיה ההולכת ומתפשטת בציבור הישראלי כתוצאה מ65 שנות מלחמה: גזענות ודה-הומניזציה של האויב. אלא שאז ארע משהו אחר. על מנת להציל את נפשו של בנו ואת מערכת היחסים ביניהם, מחליט חגי לערוך מסע של חיפוש אחרי מי שלדעתו עמד מאחורי גולדשטיין.

מנקודה זו מתבקש הצופה לעקוב אחר התזה הקונספירטיבית והפתלתלה שמציע לרנר, אותה מגולל רון כיאה, בנחישות הגובלת בקנאות. חלק מהמושגים הנידונים  לקוחים מעולם הספרות היהודי או מהעגה של נוער הגבעות ואינם מוכרים לכלל הציבור . כמו כן, זו עשויה להיות פגישתם הראשונה של הצופים עם רוב אנשי הציבור המגולמים ומוזכרים בהצגה. כנגד קשיים אלה מעמיד לרנר לעזרתו של הצופה מבנה עלילתי קליט ומוכר שנע על ציר הנגדות דיכוטומיות פופולאריות.  חגי המוצג כלוחם חופש, נלחם כדי להוציא את האמת לאור ולשחרר את בנו ממה שהוא מגדיר כ"חושך". במסעו הוא מתעמת עם רבנים, מנסה לחקור טקסטים ישנים וחדשים ונלחם למען עתידה של המדינה ועתידו של בנו. במקביל עובר הבן יובל תהליך של הסלמה: הוא הולך ומתקרב לדמותו של גולדשטיין ולרבנים קיצוניים ומתרחק מאביו. אט-אט, יחד עם התבצרות דמותו של יובל בקנאות פאנטית, ניכר שהתסריטאי גם הוא שרוי בלופ. כה להוט הוא, להוכיח את צדקתו עד שהוא לא מסוגל להבחין בין זרמים שונים ביהדות, בין סקטורים שונים בחברה הישראלית ובתוך הציבור הדתי-לאומי ובין תפיסות פוליטיות שונות. בשלב מסוים לא נותר אלא לתהות מי מהתסריטאים מבולבל: האם זה חגי, או שמא זה מוטי לרנר בכבודו ובעצמו.

השבר מגיע לכדי שיא לקראת סיום ההצגה בעימות של חגי עם בנו. בלהט הוויכוח מודה יובל שהוא אכן כלי שרת בידי הרבנים: "אני אעשה את מה שהם יגידו לי לעשות," הוא צורח "ואם יצוו אותי להרוג אותך, אני אהרוג אותך!". אמירות אלה ואמירות דומות עשויות לגרום לצופה לתהות האם אמנם ב"תיאטרון דוקומנטרי" עסקינן. העצלות ניכרת היטב בליקוט המקורות, בציור הדמויות הרדודות ובהצגה פשטנית של הסוגיות. הדרמה נמשכת כאשר רוחה הגרוטסקית של גולדשטיין (ארז שפריר) מורידה את מדי הצבא מהקולב, לובשת אותם ודורכת רובה. גולדשטיין מפנה את הרובה לקהל הצופים, עיניו מזוגגות אך קולו רם וברור. הוא מבטיח להם שעוד יבוא יום שבריכות השחייה יהפכו למקוואות, האוניברסיטאות לישיבות, והתיאטראות לבתי כנסת. הסנסציה שמנסה לרנר ליצור באמצעות איום באורח החיים של הצופה מצליחה לחלחל לתודעה. ההחלטה להשתמש בסמלים ובמוסדות שכביכול מייצגים או אפילו "שייכים" לסקטורים שונים והצבת קיומם זה לצד זה כמנוגד וסותר עלולה להיות מבלבלת. אם המחזה נועד לחדור אל סקטורים נוספים, מדוע מערים המחזאי עוד ועוד קשיים על קיומה של אינטרקציה? על צו הפיוס בין האב לבנו? ולאור כך, האמנם יש כאן ניסיון ליצור דיון ציבורי החוצה את גבולותיו של המגזר הירושלמי השמאלני-בורגני?

תיאטרון החאן מציג את "דוחקי הקץ" מאת מוטי לרנר. בימוי: רוני ניניו. תפאורה: כנרת קיש. תלבושת: דליה פן-הלר. מוסיקה: שמוליק נויפלד. תאורה: רוני כהן