כל יום, כל שעה פוסט חדש. כל הזמן, אני לא מרפה.

זה מעין נובע.

זו סובלימציה.

כי מה שבאמת יש לי להגיד לא מופנה "אליכם" הדמיוניים, גם לא אליי.

אז אעמיד פנים שאף אחד מאיתנו, מאלה שנקלעו לכאן במקרה וממני, השפויים השפויות, לא נמצא כאן.

נשמור על דממת אלחוט. נפנה את השאלה למי שצריך לספק את התשובות. הנה, כך:

מה השתנה? מה גורם לכך ששבוא אחד אתה אומר לי שאתה עשוי להתאהב בי, שלא הרגשת כך כלפי אף אחת במשך שנים, שאתה רוצה בי וצריך אותי, שעולמך ערוך ומחשבותיך רחבות, שלא אדאג,

ואז, שבועיים אחרי,

אני כאילו לא קיימת. כל כך הרבה דברים אחרים מעסיקים ומעניינים אותך הרבה יותר. אתה לא רוצה לפגוע בי או לאכזב אותי וכל שאר הקלישאות, מהמעט שאמרת. אבל לא ענית על השאלה הגדולה ביותר- הסיכונים היו ידועים לך מראש, ועסוק היית תמיד, משום שאתה אדם עסוק בהוויתך. מה השתנה?

אני לא השתנתי, אז למה חדלתי להיות 'כה קסומה' בעיניך, לפרפר בך פרפרים? טירוף. טירוף.