היה היה זן מיוחד של חיות שאמרו על עצמן שהן אינן חיות

והיכולת לאמר, היא זאת שאיפשרה להם להאמין בכך

כשהטבע צייץ, יילל, המהם, צרצר, קרקר או סתם שתק

הם טענו לפשר, הם בירברו ובירברו.

בסוף כבר לא נשאר עוד מקום לפשר והם טבעו והטביעו בתוכו

אבל זה סיפור לפעם אחרת.

עוד על הפשר:

זה הקטע המוזר באמת -

פעם פעם פעם, הם היו ענווים יותר וחקרו את מה שמתרחש להם מתחת לאף

האף גדל בהדרגה וזה הישג מרשים בפני עצמו, אבל איתו גדלו גם השקרים

כששיעמם כבר הם עברו לחקור את גבולות התודעה, גם זה היה די מרשים, משום שסוף סוף הם יצרו יש מאין.

אלא שאז שיעמם שוב

ואז הומצאו להם מדעי החברה, מדעי האדם.

החיות התחילו לרדוף אחרי הזנב של עצמם

הם התחילו לשרוף אנרגיה על פרשנות לפשרנות

הם הדביקו דפוסים

ותוויות

וקידשו מגמות מזדמנות

ופאק- המציאו כ"כ הרבה מילים בשביל לתאר כ"כ מעט

ועשו פעלולים ותעלולים כדי להגיד משהו על מישהו בנוגע למשהו-אמורפי-כלשהו. ואז אסרו עליו לומר והמציאו תקנות ובירברו ובירברו ובירברו.

עודף זמן, עודף כסף, עודף פוטנציאל... מוציאים אדם מהעולם וסטודנט מדעתו.

הפשר הלך ונעלם בתוך עננת הפשר

איבדנו מטרה

איבדנו את כל אשר יקר היה

ובשביל מה?

זה עדיין נראה חייתי,

ואנחנו עדיין משועממים.

נסיים את המאמר, נכתוב את דף הקריאה, ננשנש את עצמנו לדעת, נלך לישון ונחזור חלילה. חלילה!

אנחנו בני מאמינים

ואין לנו על מי להישען

כמה פופוליסטי מצידי

אותי

אני תופסת אותו היטב בראשו

ובודקת אם הוא רציני

לרוב

אני מסתפקת בעקביות,

אם הוא נמשך ליותר משלוש שניות - משך הזמן שאני יכולה לעקוב -

אזי אין לי ברירה

ואני פורשת לחדרי

נועלת (מספיק סיבוב אחד)

ומתפקעת מצחוק

שאם להורים שלי לא היה כסף לקנות לי בגדים ולשלוח לאוניברסיטה

הייתי שקולה אולי לחסר חוליות

שורדת, אבל חסרת חן

כשאגדל אפילו נעוריי לא יעמדו לי לזכות

אקטן לכדי

דימוי פוסט מודרני מקומט

כזה שכשעוברים ליידו שואלים מיד

באקח שלוף, ספקני

מה אמרת ולאיזה צורך.