לשקם את החודש הזה עולים בתוהו.

בינתיים אני צמה (בתשעה באב זה כרוך גם בלא לצחצח שיניים) ואני מרגישה כאילו ליקקתי נבלה.

חם לי והמאוורר רק משפריץ עליי שאריות דחוסות של אוויר חולי ומגעיל. להדליק מזגן עבור אדם אחד נראה לי דרמטי. 

חלמתי שאני אוכלת דברים בצום, אחד אחרי השני, בלי שליטה.
לא כמו בבולמוס, אלא כמו בקומדיה של טעויות - אחד אחרי השני כמו בדומינו ראלי. אני מסיימת לאכול דבר אחד, מגלה שוב שזה קרה ושעדיין צום, ובסצנה נוספת כל העניין חוזר חלילה. וכן הלאה וכן הלאה. חלום בלהות של דוסית שמבטא את החרדה המובהקת שלי מהכישלון ומאיבוד השליטה. האמת שזה חלום שחוזר על עצמו, חלמתי אותו מספר פעמים גם בהקשר של חילול שבת.

לכל אלה שלא מכירים את העניין:

שני בתי המקדש נחרבו, אהבנו אותם ועכשיו כבר לא מזיז לנו.לפחות לא בשורה התחתונה, לפחות לחלק גדול מאתנו. לפחות במובן שבאמת משנה.

זה צום מתעתע. צומות בני יום אחד (כלומר מהזריחה עד השקיעה) לא נספרים בכלל בשבילנו - זה פיס אוף קייק (או דימוי אחר שלא קשור באוכל).

הבעיה מתחילה כשמכניסים גם את הלילה למשוואה.

יום כיפור נסבל יותר במובנים מסויימים כי הוא רלוונטי יותר עבורנו - מה אני עשיתי, במה אני חטאתי, איך אני הולך לתקן את זה, איך אני הולך להשתפר. ואיך-אני-אולי-בעצם-לא-כזה-גרוע-ואפילו-די-חמודה-ורזיתי-קילו-והשמלה-הזו-יושבת-יפה וגם: האם אלוהים אוהב אותי. האם אני אוהב אותי. האם ההוא היפה אוהב אותי, והאם אני אוהבת אותו. וכד'. איטס אול אבאוט אס.

תשעה באב זה על איזה מקדש עלום. שניים מהם, שיהיה. שהיו מקריבים בו חיות, שזה מה-זה לא פוליטקלי קורקט, כאילו. וזה קרה לפני איזה אלפיים שנה.

מה גם שהצום הזה הוא לא יום שבתון - כלומר, מותר לצפות בטלוויזיה (בחדרי חדרים גולשים גם לדרמות טיפשיות ואבוי- לקומדיות. מי רואה, זה מעביר את הזמן וכו') מותר לקשקש בטלפון, מותר לקשקש בבלוגיה. מותר לשנוא שנאת חינם ולהחריב עוד מקדשים. הכל מותר. חוץ מלאכול ולשתות ולשים דאורדורנט. אבל זה יעבור עוד כמה שעות. כל השאר דווקא ישאר.

פסימי משהו, אבל להגנתי ייאמר שלא צחצחתי שיניים הבוקר.

"אם פרופסור מרגיש שייעודו הוא לשמש יועץ לנוער והוא נהנה מאמונם, יוכיח נא את עצמו במגעו האישי עמם, אדם לאדם. ואם הוא חש שייעודו הוא להתערב במאבקים בין השקפות העולם ובין הדעות המפלגתיות, יתכבד נא ויעשה את זה בחוץ, בשוק החיים: בעיתונות, באספות, בעמותות, היכן שירצה. אבל הרי זה קצת נוח מדי להפגין אומץ לב במקום שנגזר על הנוכחים, החושבים אולי אחרת, לשתוק." 
מקס ובר

חששות כבדים.
מקס היקר... לו רק היה לצידי ביום המיועד באוקטובר הקרוב, לחזק את ידי וללוות אותי לשערי האקדמיה רוויית התחלואים. מה גם שהליכה יד ביד עם אחד מגדולי הסוציולוגים בטח הייתה משפרת את מעמדי החברתי.

מה חשבתי לעצמי?

ככה. נתחיל מקביעה כוללת פשוטה, מבראשית.

נחיל סודנטים נשטף ביומרה אל יומו. זו המציאות המעגלית.

נחיל סטודנטים. מפרקים מושגים. מפרקים. מושגים.

שום דבר לא מובן מאליו. אפשר ומוטב 'לשבור ת'מושגים הקיימים'.

לפרק. לשבור. כך מוטב.

נשטף ביומרה, בשמלות ובלונד טבעי ברובו. בחיוכים של בחורות שהן כבר נשים. מזייפות משמעות, מחפשות מתח מיני. והם גרועים יותר, אבל להם אין תקנה.

כולם עסוקים.

מאמרים ספוגים, סיכומים דולפים. ידע נזיל.

ממש חוכמה.

אל יומו. אל המדשאות - מוצלות כשחם ושימשיות ביום חורף.

אל הקפיטריה של כולם. הכל של כולם, בעצם.

אל המעונות, במדרגות-מדרגות. בדילוגים של שניים-שניים, ברגליים טמירות. ובעוד מדרגות.

אל יומו המושלמי-מאמי. צועדים, מה יש?

השכלה, הם מספרים לדודות, נקנית בהרבה תחת והמון קפה. את האלמנט השלישי הם משמיטים.

'לומדים לחשוב מחדש...', 'זה לא כמו בתיכון:)' , 'עוסקים במה שמעניין!!'

פויה.

הוא לא 'חרדים בעד ונגד' או שם פוליטיקלי-קורקט אחר שהחליטו לתת. כי זה נושא עובר ושב, כאלו יש המון.

כמיהה, לעומת זאת - זה נושא סטטי, נצחי ומרכזי. בכמיהתי אני כבולה בעבותות רחמים עצמיים לציר היסטורי של כמיהה, כולם היו כמהים ועוד יהיו. כמיהה תמיד באופנה, והיא לא עוברת אבולוציה. כולם כמהים בשינויים קלים ולא משמעותיים - כמיהה למה, או למי.

אני כמהה. לפרגיות, לאישור, לעוד שעת שנה. אולי כמהה זו מילה גבוהה מדי - אולי אני רק רוצה.

חנה אמרה 'אל תדברו גבוהה גבוהה' והתכוונה אליי. היא רצתה תינוק, שזה כמיהה ולא רצון.

נולד לה שמואל אחד, נביא עם ספר וספר המשך - בחור רציני, צנוע ושקדן.

עלי הכהן ראה אותה, ממלמלת תפילה, ומאז אנחנו מתפללים בלחש.

אני מאמינה שדברים אמיתיים נאמרים 'נמוך נמוך' (או נמוכה). בשקט, בלי להתלהם ובלי להתנסח. אמת פשוטה היא מטבעה פשוטה להגייה. ונאמרת בלחש ובתמצות. "אני אוהבת אותך" זו דוגמא אחת, קלישאתית. אחרת לא עולה על דעתי כרגע.

אז היא כמהה, למרות שמטיפה נגד מילים כמו כמיהה, ואני רק רוצה, למרות שאני מעמידה פנים שאני "כמהה" - ראויה ומיוסרת.

ומי שרודף אחרי הכבוד - או מחזר אחריו בדברי חלקות ובמשחקי מילים - הכבוד בורח ממנו. הכבוד לא סופר אותו.

המשמעות זניחה, ההרגשה מבאסת. וחם מאוד- הנושא הזה, לרבות הציטוטים התנכיים והפרשנות המתחכמת. הנושא, ומזג האוויר גם כן.