עם הרציונאל שלי קשה להתווכח

אני יציבה

כמו חומת ברלין

עמידה

ונצחית

ואני כמו ברלין,

קוטבית.

לעד יישאר רגש במערב

ורציונאל במזרח

ואם יבוא מישהו שיגיד "די, נגמר, אפשר לקפל את התפאורה. כבר לא רלוונטית פה ההפרדה"

אז אני אגיד "מי אתה שתבוא ותקבע? כאן זה ברלין. יש פה חוקים שקובעת ברלין וניתן ליישם על ברלין לבדה. ובכלל, 

ברלין היא די בודדה,

אז מי אתה? (שתבוא ותקבע?)"

ובכלל, אני יודעת

שכל אחד רוצה להישאר בצד שלו.

ובכלל בכלל

אני יודעת בוודאות.

המון דברים שאחרים לא יודעים

על ברלין

על קירות

ועל רגש.

*********

אם אני אוסיף ואציין שכבר יזדמן לי לטוס לברלין עם חברה לפני תחילת הסמסטר, זה די יבלבל את המטאפורה, לא? והיא העיקר.

לא הוגן לכתוב ככה. לא הוגן להיעלם.

לא הוגן לתת לי להרגיש כמו ילדה בת 15. 

אני דפוקה?! מה יהיה?

מה קרה לכל הדיבורים, להגינות, לקוגניציה הבסיסית, לזהות, לערכים, לזהירות?

"חשבתי עלייך" ? באמת? זה כל מה שצריך לכתוב לי כדי שאפסיק לחשוב בעצמי?