עלילות התלתל הממורמר

למטה!

הזדמנות לבקש סליחה. פעם ראשונה שאני באמת לוקחת זמן לחשוב ולהסתכל אחורה. לא בשביל לבקש סליחה, בשביל לנסות לתקן, לשפר, ועל הדרך- להתנצל. אני לא מאמינה בישות נשגבת, עליונה, אלוהית. ועם זאת אני מגדירה עצמי יהודייה. אני לא צמה ביום כיפור, ובדרך כלל גם לא לוקחת חלק במצוות החתימה והסליחה. עד היום דגלתי בשיטת- עשית משהו רע? תתנצלי בו ברגע. מתוך מחשבה מטופשת שמי שמתנצל בכיפור, לא מתנצל במשך השנה. השכלתי להבין שמלבד הסליחה בו ברגע, יום כיפור הוא סגירת מעגל של כל הסליחות שהצטברו במהלך השנה שעברה. ומי שמצליח להסתכל אחורה ולהודות שהוא טעה מבלי לשכוח אף אחד, הוא למעשה פגע במטרה. אז התיישבתי מול המסך והתחלתי לכתוב את כל הזדמנויות הסליחה שלי.

סליחה ראשונה לאמא שלי, שלפעמים אני קצרת רוח כלפיה, חסרת סבלנות, שאני נותנת לה הרגשה שהיא מעמסה על החיים שלי, במקום להראות לה שהיא הכי חשובה לי, שמגיעה לה כל האהבה וכל התודה שיש בעולם הזה על איך שהיא גידלה אותי, על כל מה שהיא נתנה לי, וכל מה שהיא לימדה אותי. וזו הזדמנות לומר לה שלמרות ההתנהגות שלי אני תמיד אהיה שם בשבילה, ואלווה אותה כל חיי.

סליחה שנייה לאבא שלי, שגם אותו אני לפעמים מזניחה, לא מתקשרת, לא מבקרת מספיק, לא אומרת מספיק "אני אוהבת אותך", לא מעריכה כל מאמץ שלו לשמור איתי על קשר בריא וחזק למרות הגירושים. לפעמים אני פוגעת בו, לא משתפת אותו בחיים שלי, ואולי הוא אפילו לא יודע מספיק כמה הוא חשוב לי וכמה אני מודה לו על העיקשות שלו בדבר הקשר שלנו.

הסליחה השלישית היא לסבא וסבתא מצד אמא- לסבא יצחק, שבשנה האחרונה אני ממעיטה לבקר. שאני לא מתאמצת מספיק כדי להגיע אליו מידי שבוע- שבועיים, לא מתקשרת מספיק, לא מראה מספיק דאגה למרות שכל דקה שעוברת הדאגה והחרדה שלי אליו גועשת. לסבתא רחל ז"ל, סליחה שהמון זמן לא הגעתי לקבר שלך. מעבר לזה, סליחה שאני כותבת לך פחות, שאני מנסה לא לחשוב עליך ולא להיזכר בחיוך שלך רק כדי לא לבכות.

הסליחה הרביעית מוקדשת לסבא וסבתא מצד אבא, לסבתא חנה שכל-כך מתעקשת שאשמור יותר על קשר, שאבוא לבקר, שאישן אצלה, שאתקשר. לאותה סבתא שכל-כך מתרגשת כל פעם שהיא רואה אותי, ששוקדת על הסירים כדי להכין לי בדיוק מה שאני אוהבת. שלמרות ההזנחה שלי לעולם לא מרימה ידיים ולעולם לא מפסיקה לאהוב ולתת. לסבא יחזקאל, על זה שהקשר איתו פחות חזק, על זה שאני לא מתיישבת איתו לשיחה, לא שואלת שאלות על העבר, לא שם מספיק כמו שאני צריכה. משניהם אני מבקשת סליחה ענקית כי הקשר איתם הוא אולי החרטה הכי גדולה שתהיה לי בסופו של יום.

סליחה לבנות בחמ"ל אמיתי, על ההתחלה הקשה שהייתה להן איתי, על כל פעם שמישהי הייתה צריכה לתגבר ולשבת במקומי, על כל תורנות שחמקתי ממנה, על כל אחת שאכזבתי באופן אישי, על כל אחת שחפפתי ביד קשה. סליחה שעזבתי בלי התראה מוקדמת וסליחה שלא יוצא לי לבקר. ותודה על כל מה שהענקתן לי ולאישיות שלי ועל זה שהפכתן את התקופה שלי שם לתקופה הכי משמעותית בחיים.

סליחה לחברים בצבא, שאני לא תמיד מסתכלת לצדדים, לא תמיד רואה אם אני דורכת על אחד מכם, לא תמיד יודעת מתי הציניות שלי מוגזמת. סליחה אם נתתי לאחד מכם להרגיש קטן, לא מוצלח או סתם על כל פעם שהפכתי את החיוך שלכם לפרצוף רציני יותר. אני לא מתכוונת לזה אף פעם ומנסה לשים לב לזה.

סליחה לחברים בפייסבוק, לא לכל ה900 ומשהו, לחברים היותר קרובים ולאלו שהייתה לי איתם אינטראקציה כזו או אחרת, שאני לא כותבת לכולם מזל טוב ביום ההולדת שלכם. לא תמיד אני זוכרת, לא תמיד יש לי כוח למשהו שלוקח בדיוק שתי שניות. זה לא אומר ששכחתי מישהו או מישהי מכם.

סליחה לחברים הקרובים, אם מתישהו גרמתי לאחד מכם להרגיש לא קרוב, לא חשוב. הרי לא הייתי מי שאני בלעדיכם. ואתם תמיד שם כשצריך אז באמת סליחה. מכל הלב. 

סליחה לשכנים שלי, שקיבלו אותי במודיעין עם פרצוף עקום, סליחה על הרעש שהכלב שלי עושה לכם, אבל במקרה הזה הוא בסה"כ מוציא עליכם את הרגשות שהתבעתם בנו כשהגענו לכאן.

סליחה לנהגי מוניות ואוטובוסים שאני לא מנומסת אליכם לפעמים, שאני לא אומרת שלום ותודה, שאני עוד מעיזה להוציא את העצבים שלי עליכם בגלל שיש פקקים. באותה הזדמנות סליחה לכל האנשים שבאים לשבת לידי באוטובוס ואני עושה את עצמי ישנה בזמן שהתיק שלי תופס את מקומם.

סליחה למנקי הרחוב, שלא אהיה יפת נפש שטוענת שהכל היא זורקת לפח. סליחה שלפעמים אני יורקת מסטיק על הרצפה, או נייר, או כרטיסי אוטובוס, או כל דבר אחר המוגדר בפירוש כאשפה.

סליחה לכל מקבצי הנדבות במיוחד באזור התחנה המרכזית של תל אביב, שאני עוברת לידם, מצקצקת וישר מפנה מבט לכיוון אחר במקום לתרום.

סליחה לכל אלו שאני קנאית לאור הצלחתם, שאני רואה אותם מצליחים במשהו שאני רוצה להצליח בו ובמקום לשמוח בשבילם מהלב, אני עסוקה בקנאה שיש שיכנו אותה כעין רעה.

סליחה לכל אלו ששיקרתי להם בצורה כזו או אחרת, שהעצבתי, שעצרתי, שהכעסתי, שהרסתי להם בדרך כזו או אחרת. כמובן שאלו הם לא כל סליחותיי, אבל לפורום הזה זה מספיק. אני מאחלת לכולכם שעה כזו כמו שהייתה לי עכשיו, בשקט מוחלט ומסקנות מוחצות. שתגיעו להבנה ותסגרו את מעגל הסליחות שלכם. שיהיה למי צם צום קל .(כמה שהוא יכול להיות קל), וגמר חתימה טובה. ולכל מי שלא צם, שינצל את השקט של היום הזה. והכי חשוב- שכולם יבינו שמדובר בהזדמנות לבקש סליחה, בזכות ולא בחובה. והלוואי שאנשים יפסיקו לזרוק את המילה הזו בזילות כאילו היא מובנת מאליה, ויתחילו לומר אותה מתוך כוונה אמיתית.

 בפוסט זה אני נשמעת כמו יפת נפש. ואני ממש לא כזו. עמכם הסליחה.

*התלתל הממורמר* ממי אתם מבקשים סליחה, ולמה?