הצילום באדיבות קורדליה
האירועים הכבדים רודפים אותנו, עוד לא יבשה הדיו מעל הסיפור הקשה של האב הרוצח וכבר אנחנו אבלים על טייסים מבכירי בנינו. הלב דואב. אני לא יכולה לעזור בענייני צבא, אינני מבינה בזאת, איני יכולה לייעץ, אינני יכולה להתנחם - רק לנחם.
את האם האומללה של 3 ילדי הנרצחים בתמימותם, אינני יכולה אפילו לנחם. אבל יש לי תחושה שאם נבין מה קורה בנפשם של פרטים מסוימים בחברה אולי נוכל למצוא את הכלים למנוע אסונות שכאלה?
אני חושבת שכדאי להתגייס ולבדוק באמת מה קורה ואם תחושתי הצנועה תישמע וגורמים מטפלים יתייחסו אליה ברצינות ויבחנו אותה ברצינות אולי נצליח למנוע אסונות שכאלה.
במסגרת עבודתי יצא לי להכיר ילדים לזוגות בשלבי גירושין וכמספר הילדים כך שונים הסיפורים זה מזה.
אבל לדבר אחד שמתי לב, היכרתי גברים שחרדה קמאית של אובדן הובילה אותם למעשי אלימות כאשר הם היו אמורים להשלים עם כך שאולי תהיה 'דמות אב' נוספת בחיי ילדיהם.
לפני כן, כשילדיהם נולדו הם כבר חשו נבגדים על ידי נשותיהם כי זמנה של האישה 'נגזל' ע"י הילדים.
הם רצו לחפש 'נחמה' אצל נשים אחרות.
לתחושות אובדן קמאיות ועמוקות כאלה יש אולי שורשים בשלבי הגדילה המאד מאד צעירים שלהם, ואולי הם הגורמים להם לראות איום בכל פרידה, עד שהם חווים כאבי נטישה בלתי נשלטים.
אני חושבת שתגובותיהם הלא בוגרות למושג שלי מעידות על בעיה לא פתורה בגיל צעיר, והם נסוגים לאותה חוויה בגיל צעיר ביותר בהם לא הייתה להם שליטה על דברים, ומגיבים בהתאם - בתינוקיות.
התנהגות כזו מסוכנת לאותו אדם ולסביבתו הקרובה.
כשם שאיננו נותנים נשק לתינוקות, כך עלינו להיזהר מלתת נשק כלשהו לאנשים האלה, ובוודאי לא לתת להם אחריות על ילדים חסרי אונים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
