B.logi

אמש ראיתי את הסרט הנפלא "פעם הייתי”.

נהניתי כל כך מהשיחזור של תקופת ילדותי ונעורי בארץ, נזכרתי באנשים, במבטאים, איך בכל דירה בב"ש היו מדברים בשפה אחרת וחשבתי לעצמי כמה חשוב שכולם ילמדו עברית, איך צחקנו איש על מבטא רעהו, צחקתי מהשיחזור של השגיאות הנפוצות.

התמוגגתי.

אדיר מילר ומיה דגן גילמו כ"כ יפה טיפוסים שונים, שהביאו עימם תרבות, לבוש.

אהבתי את הימים האלה, אולי בגלל שהייתי אז ילדה ונערה חסרת דאגות.

התגעגעתי.

אהבתי את הריהוט בסרט, כאילו ישבתי עדיין בבית הורי.

ואהבתי את הסיפור הנוגע ללב, השזור כל כך יפה בסרט.

סיפור המסגרת הזכיר לי את הסיפור בספרו המצוין של אמנון דנקנר  ימיו ולילותיו של הדודה אווה .

כשהסרט הסתיים לא קמתי עד שלא ראיתי את שם התסריטאי, אבי נשר...

?

אח"כ ראיתי שהספר מבוסס על בגללה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד..

.?

מה קורה כאן?

פלגיאט? חשבתי לעצמי,

חוסר פירגון?

טרחתי,

בדקתי,

'גיגלתי' ומצאתי ששני הספרים יצאו לאור באותה השנה - 2008.

מעניין,

תהיתי,

 איך דברים מתגלגלים ומתפתחים,

איך אנשים שנחשבו בזמנו לעלובים,

נלעגים,

מפריעים לדמות ה'צבר' הישראלי החדש, אלה שאיש לא רצה להיראות כמוהם,

מקבלים בשני ספרים אלה

עדנה מחדשת,

כבוד,

אמפטיה,

ובעיקר – סוף סוף מישהו מקשיב לסיפורים שהביאו מ"שם”?

מה קורה כאן?

למה דווקא עכשיו?