את לאה גורא היכרתי בקורס כתיבה של הסופר אמנון ז'קונט, אבל רק שנה מאז החל הקורס- ראיתי אותה באמת. לא ראיתי אותה כיאולי הייתה אז באחד השלבים היותר קשים בחייה המפליאים.ראיתי אישה לבושה סתמית,לבושה כאילו 'רק אל תסתכלו עלי'... אל תראו אותי' ולולא אמנון חילק את צילומיה כתרגיל כתיבה, ולולא התרשמתי מהצילומים שחדרו ליבי ( הָאַרְמוֹן ) ולולא התעניינתי וביקשתי לדעת מי זו הצלמת? לא הייתי מכירה אותה עד היום.
כעבור 3 שנים פתחתי הבלוג, פרסמתי הסיפור והייתי צריכה את אישורה של לאה להשתמש בצילום שלה, לא זכרתי אפילו איך נראתה,גם את שמה לא זכרתי, נעזרתי באמנון ז'קונט ובחברים לשעבר מהקורס - וכשמצאתי את כתובת המייל שלה - קיבלתי את אישורה לפירסום התמונה. כך התיידדנו.
יום אחד התקשרה אלי לאה וביקשה שניפגש, כמובן שציפיתי לפגוש את האדם האפרורי שזכרתי, אך ראה זה פלא, נכנסה אישה מרשימה לבושה במיטב באופנה. זוהרת!
במהלך הפגישה היא סיפרה לי את סוד השינוי הגדול שחל בה, ו...היגישה לי כתב יד. כל כך התרשמתי מהסיפור, כל כך רציתי לדעת "איך?" עד שהתנדבתי בו במקום לערכו עריכה ראשונית*. רציתי ללמוד ולרדת לעומקם של דברים.
קראתי בשקיקה, התרשמתי מכתיבתה הכנה, מהעידוד ששאבה מתמונת אימה המנוחה, מסגנונה התיאורי המיוחד שבוקעים ממנו ייסורי הלבטים.
במיוחד התרשמתי מבניה, איך למרות כל הסיכויים היא הצליחה להעביר להם נחישות, אופטימיות, אהבת חיים ומסירות אין קץ.
מכיון שאינני אובייקטיבית, אמליץ ואומר רק: זהו סיפור חיים של אישה צעירה שביחד עם משפחתה החמה, התגברה על הבלתי אפשרי, ונולדה מחדש.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
