Poblem?(האתר שלי) , התארחה אצלי והזכירה לי את שבת שובה שחלה מחר:

הושע פרק יד

 ב שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָ.  ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ.  ד אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם.  ה אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם, נְדָבָה:  כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ.  ו אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל, יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה; וְיַךְ שָׁרָשָׁיו, כַּלְּבָנוֹן.  ז יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ; וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן.  ח יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ, יְחַיּוּ דָגָן וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן; זִכְרוֹ, כְּיֵין לְבָנוֹן.  ט אֶפְרַיִם, מַה-לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים; אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן מִמֶּנִּי, פֶּרְיְךָ נִמְצָא.  י מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם:  כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם.

מתוך ההפטרה מרשים אותי במיוחד הפסוק וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ שנכתב כנראה אחרי חורבן הבית כאשר לא היה יותר מזבח, מקום להעלות בו קורבנות.

כמה הומניות משתמעת מהפסוק הזה: שאפשר להתפלל לא רק בבית מקדש אחד ויחיד, שהתפילה מחליפה בו את הקרבן. שלמילה יש כוח, לטוב וגם לרע. שאפשר לנסות לפתור הכל – בדיאלוג, ביני לאלוהי, ביני לבינך. שאין צורך לשפוך דם.

פסוקים רבים גורמים לי להעריץ את היהדות, וזהלטעמי הוא אחד הגדולים שבם, כי משתמע ממנו גם שיוויון ללא הבדל בין אדם לאדם. כל אחד יכול, כל איש ואישה בכל מעמד יכול להתפלל בכל מקום.

איזו קידמה תרבותית משתמעת מהפסוקים העתיקים האלה לעומת תרבויות של של דתות שעדיין כבולות וכנועות לגשמיות של כבוד, לסיפוק המיידי שלו, הם עדיין מקדשים את הקרבנות של ההתקרבנות של עצמם עד שטרם גילו צלם אנוש וכבוד לאדם נברא מהו.

גם ב 'פָרִים' עסקנו - אצל אני לא הייתי מעז ואצל אבו אלמוג וה'טוקבקיסטים' שלהם התחולל דיון וויכוח על פרות קדושות. להם - ברוח 'שְׂפָתֵינוּ' - אני מאחלת: שלום בין מגיב למגיבו

"מה איתי?" שאלה התרנגולת, "סחרחורת?: