לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

B.logi


"אילו היו כל בני האדם נלחמים רק לפי השקפותיהם, לא הייתה מלחמה בעולם" מלחמה ושלום


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2013

40 שנה אחרי “...כי עוד לא ניתן מה שכבר הובטח לנו מזמן...”


 

גדעון אביטל אפשטיין, מנתח ומסביר אצל לונדון וקירשנבאום(דקה 36)  את תחושות ההלם של מלחמת יום הכיפורים, את הדחקת הזיכרון, איך לא מובע הכאב 40 שנים, איך הספר 'נוילנד' העוסק באיש ובטראומה יוצא כל כך הרבה שנים אחרי, כששמעתי זאת חשתי גם אצלי בסימפטומים של הדחקה, חשתי שלא דיברתי עליהם עם איש, שהרי עם חברי שהיו אז בצבא יש הבנה שבשתיקה ולא היה צריך ללהרחיב מילים – היינו רק מתעדכנים ועוברים לשוחח על נושאים אחרים.

הדברים ששמעתי מפי אפשטיין שהציג את ספרו הקרב על הזיכרון היציפו בי תמונות מאז, של צהריים דוממים, אזעקה קורעת שקט מקודש, בהלה, הבנה אינסטינקטיבית שמשהו רע קרה ועוד קורה. אני נזכרת בתחושות, בימים ארוכים של חרדה בהם די היה לראות את פני המנהיגים, לא היה צריך לפענח מילים. אלה היו ימים של דאגה לחברים, ימים של המתנה לבשורה טובה, ולו אחת, לחרדה משמועות על מספר נופלים, על גודל אסון.

לקראת סיום המלחמה ההיא (הייתה גם ה'התשה') היגיע אלי חבר מתל אביב, הוא רצה שאלווה אותו לבית הקברות הצבאי לבקר חברים. כשהיגענו ראינו יער של מצבות.

הוא אמר: “עיר הנוער"

אני פרצתי בבכי. הוא לא ידע את נפשו מצער על שגרם לי לבכות, אני חשתי שבכיתי סוף סוף אחרי חודשים של הלם.

 

אני זוכרת את דדו הנהדר שעשה הכל נכון, שידע לשמור על רוחנו איתנה ואני זוכרת את מה שעשו לו ואיך הוא נגמר. וליבי נחמץ

וכאילו היה זה היום, אני חשה באובדן התמימות, בההתפכחות הכואבת, איך היינו צעירים חדורי תקווה לעתיד מבטיח, וביום אחד האופק האפיר והתחלנו לחיות את היומיום.

 

שמרי שמרי ארצי שלי *
שברי חלום 
ישראלי. 

הביתה, הביתה 
כי עוד לא ניתן 
כל מה שהובטח לנו מזמן...

 

במוצאי החג ראיתי שוב, את ההופעה הראשונה של "כוורת", 40 שנים לא ראיתי אותה, אבל זכרתי הרבה, את התזזיתיות והמוסיקה והכישרונות וההומור הנפלא, אבל בראייה השנייה עכשיו ראיתי עוד משהו, את הומור הנונסנס שהתאים לנו כל כך כשהפסקנו לחפש משמעות, ואת 'נתתי לה חיי.

הזדקנו באחת.

היום אני גם יכולה לראות איך הפכנו ב – 6 לאוקטובר 1973 לעם הומוגני עת ילדי שנות החמישים שרתו עם ילדי הצברים, איך הפכנו לעם אחד, וצר לי על אותם אנשים שלא מסוגלים לראות זאת.

 

                                                                     כוורת - נתתי לה חיי  ► 2:59► 2:59


 

 

1973 - הקרב על הזיכרון | גדעון אביטל-אפשטיין

 

1973 - הקרב על הזיכרון גדעון אביטל-אפשטיין


 

לונדון וקירשנבאום, 1.9.13 דקה 36 

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1002571

 

* מתוך השיר 'הביתה' אהוד מנור: יאיר קלינגר

 

נתתי לה חיי  http://www.youtube.com/watch?v=KmiduiRMq2c

 

 

נכתב על ידי , 9/9/2013 12:54   בקטגוריות אזרחית קטנה, איפה טעינו, אנשים טובים, מניעת אלימות, אקטואליה, צבא, סובלנות, פורום ישראבלוג, תולדות ארץ ישראל  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

בת: 15

Google:  http://israblog.co.il/690765

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוגניה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוגניה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)