יום הכיפורים הוא יום חג לילדים, הם מתכוננים ליום הזה ממרקים ומצחצחים את האופניים, הגלגיליות, הסקייטבורדים (איך מכנים בעברית?), קובעים מסלולים עם חברים.

חגיגה.

מי שלא מתכונן לזה כראוי אלה אנחנו המבוגרים. אנחנו מתכוננים לרצינות של החג, לחגיגיות של השקט, לארוחה המפסקת, לתפילה, לפתיחת שערי שמיים, עושים חשבון נפש. יש הצמים, ויש שרק נהנים מהשלווה ומאפשרים לילדים חופש מוחלט - שהרי אין צורך בהשגחה, אין מכוניות על הכביש.

החופש הזה מלווה בחששות רבים, כי תאונות כן קורות. בכל יום כיפורים, יש התנגשויות בין רוכבי אופנים או משחקי גלגל אחרים ובתקווה שהשנה המקרים יהיו פחותים. רוב המבוגרים מקבלים זאת מכת גורל, מתייחסים לתופעה כלעוד מכת טבע בלתי נמנעת - הם לא רוצים שילדם יהיה יוצא דופן ונותנים לו את החופש, יחד עם זאת הם מתפללים בליבם שדבר לא יקרה לילדם או ילדתם היקרים.

ואולי אין זו מכת טבע? אולי אפשר להתכונן גם לכך בבחינת 'הרואה את הנולד'? אולי אפשר להכיל את חוקי הנסיעה בכביש גם על רוכב האופניים. זו יכולה להיות הכנה נהדרת לתרבות נהיגה עתידית, ואלה שחשים שאופנים הם כהפקר בידי המשתמש, אולי יבינו סוף סוף ששבילי האופניים אינם רק פס כחול לקישוט, שהם מיועדים להם, לרוכבים ושאין צורך לתמרן בין עוברים ושבים על המדרכות בימי חולין. אפשר ללמדם לשמור על הימין, לתת זכות קדימה, לשמור מרחק, אין צורך לאפשר בפקרות מוחלטת ומסוכנת של רכיבה זה מול זה בתקווה שלא יתנגשו. אפשר גם אחרת.

גמר חתימה טובה

מתכוננים -

יום כיפור תשס"ט: העם היהודי עוצר לחשבון נפש http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/797/371.html