B.logi

   אני שומעת את ההכפשות ההקלטות ובא לי לבכות, פעם היה ראש ממשלה שעשה דבר או שניים, ועוד ראש ממשלה שהיה שר בטחון מעולה והייתי בוחרת בו שוב, ובאה אישה עם הקלטות ומשמיעה אותן לציבור ויש לי תחושה שזהו, אין הנהגה ראויה, אין תחליפים לעתיד, ואם ההכפשה מגיעה עד לראשי המוסד, אין ביטחוניסט ראוי להוליך ולשמור על המדינה הזו,

   ובחור ערבי צדיק וצח כשלג שלא תקף שוטרים עם סכין מאכלת וכל הערבים מתקוממים על מותו.

   והדברים לא מתבררים כראוי, מטיחים בנו את חצאי הדברים, חצאי ההקלטות, חצאי האמיתות כאילו אין כאן עם היושב בציון, עם שכולו גאווה, שכולו תקווה שרוצה לחיות בכבוד.

   ויש המספרים לנו את הסיפורים, כמה מהם לא יכולים לכבוש את הנאתם מהסנסציות כביכול, כי סנסנציות הן שלפי תפיסתם העקומה בונות אותם ואת הקריירה שלהם.

   ואני שואלת האין להם ילדים, הורים שמחפשים מעט כבוד עצמי, מעט גאווה לאומית? מה הם אומרים על השמחת עניים הזו שלא במקומה?

שהרי מדינה היא חלק מזהותנו, כמו המשפחה, הבית החברים - כך המדינה, חלק מאיתנו היא, חלק מעצמנו ומהווייתנו