כשהחלה בעיית רוסיה אוקראינה רק אפי נשם מחוץ לים החרדות שהציפו אותי זה שנתיים. טבועה בעודף חרדות, בוגרת שנתיים של קורונה, כן בידוד לא בידוד כן מסכה לא מסכה, עוד חיסון ועוד ווריאנט ושוב עוד חיסון כל פעם שמישהו מיקירי חלה דאגתי לשלומו,
אבל מרחוק
המצב היה כמעט בלתי אפשרי, שנתיים של מה אילו ... ולוואי ולא ... וכבר לא נשאר מקום לעוד ונמאס לי להיבהל השכם והערב מווריאנטים וצאצאיהם וטוב שסוף סוף אפשר היה לשבת בחוץ ללא מסכה, לפחות זה, ואז החליט פוטין, בלי לשאול אותי קודם להיכנס לאוקראינה
אז שייכנס או לא ייכנס, לא אכפת לי, זו לא המלחמה שלי חשבתי, זה בין הרוסים לבין עצמם ובאמת לא אכפת היה לי מי שולט על אוקראינה, שאמנם זה באמת לא יפה לפלוש לארץ אחרת אבל לא נותר בי הכוח להתלבט במאבקים המוסריים של שתי המדינות, מקסימום יהיה עוד גלסנוסט
כאמור, הייתי מוצפת. וגם חשבתי ש'הרי פוטין לא ייפלוש, וזלנסקי יתפשר כי לא ייעז להילחם לבדו נגד מעצמה, ולמה שיהרוג חיילים רוסים, ומה פתאום שייצפה ממדינות אחרות לשלוח אנשים צעירים ליהרג בשבילו, ובכלל מה פתאום מלחמת עולם, זה כבר לא באופנה, שאפילו נוח הררי אמר' והייתי משוכנעת שכשייגמרו תחרויות ניפוחי החזה בין שתי המדינות, יהיה ודאי איזה הסכם. ואיזה יופי שפתאום לא צריך תו ירוק (אמנם תהיתי על העיתוי בו אמור היה להסתיים תוקף התו הירוק והחלה הפלישה והתו באמת פג תוקפו אבל לא התאמצתי לתהות מעבר לכך. עייפות החומר כאמור. העיקר שפג)
שום דבר ממה שצפיתי שיקרה לא קרה, איש לא שאל לדעתי גם הפעם ופוטין כן פלש, וזלנסקי כן השיב אש כאילו שאנשים צעירים שנהרגים זה רק משחק שח מט של אגו והמצב מחמיר ועוד חיי אדם נלקחים בידי בני אדם והפליטים, והילדים והנשים...
ואיומים גוברים ולא רואים את הסוף של הזוועה הזו ולמה היה צריך בכלל להרוג, ליהרג, להיפלט ולאבד צלם אנוש אם אפשר היה אחרת
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
