B.logi

                                     או - בחרבה

     בשנים האחרונות אני חשה שהעם נחצה לשניים וביניהם חרבה ומשנה לשנה היא מתרחבת

     בילדותי הערצתי מ א ד את בן גוריון, אהבתי אותו ממש, את ה'לוק', את העמידה על הראש, את קולו את מבטאו, את חיתוך דיבורו, את הביטחון העצמי בדרכו, וזה הגביה את קומתו בעיני.

     יום אחד שמעתי שמתקרבות בחירות, שאימי מצביעה למפלגת מפא"י ואבי למפלגת חרות, הייתי המומה, שאלתי את אבי בתימהון "מה?! אתה לא אוהב את בן גוריון?" כאילו אי אפשר אחרת. את התשובה שלו אני עדיין נושאת בליבי תמונת חיוכו חרותה בזיכרוני.

     ככה גדלתי, אמא פועלים, אבא חירות,  חמישים שנה ככה, הם התווכחו לפעמים, כמובן, איך לא, גם בנוכחותי, אבל אף פעם לא בכעס, תמיד בכבוד, בהקשבה, בתשובות ענייניות, בהומור לפעמים עוקצני ואני הייתי צוחקת. אהבתי את ה'מריבות' שלהם, הן תמיד התנהלו ככה, אמנם לעיתים רחוקות, אבל תמיד בהומור עוקצני, אך לא פוגע. גדלתי בבית סובלני.

     בנעורי, בגיל המרדנות, כשהייתי מתרעמת על עוול כל שהוא, על התנהלות אבסורדית של שלטונות, מדינות, אנשים, חברים, חברות, תמיד שיקפו לי גם את הצד השני, אפילו אם הסכימו איתי, לימדו אותי פרק בסובלנות.

     ככה גדלתי, בבית-דמוקרטי-על-אמת, אף פעם לא חששתי להביע את דעתי שמא יפסלו אותה על הסף, מעולם לא אטמו את אזניהם, מעולם לא התעלמו, לא גיחכו כאילו 'מה מבינה הקטנה'

     התרגלתי, ובהמשך השנים תמיד חשתי ביטחון להביע את תהיותי ברבים,

      עד שרבין נרצח,

     מאז, למרות שהאידיאולוגיה שלי היא שיוויון, עבודה, וחופש הביטוי - הייתי אומרת משהו שמצדיק את החשיבה הבטחונית של הימין היו מתנפלים עלי.

     קרוב לרצח גם שאלו אותי אם אני שמחה שרבין נרצח הייתי המומה, שתקתי, ילדים החרימו את ביתה בת ה - 10 של חברתי בטיול שנתי שאלו את האם המלווה, למי תצביע והיא ענתה בתמימות שלנתניהו, הבנות התחילו להסתודד והתלחשש ואחר כך גם החרימו את הבת שלה. כל הבנות בכיתה. היא אמרה 'אין דבר אשחק כדורגל עם הבנים'. כעבור זמן מה החרם השתכח מליבן. אבל חרם - היה גם היה.

     בנוכחות מכר, משכיל, ניסיתי לומר משהו בנושא "השטחים", לא השלמתי משפט, הוא לא שמע מה יש לי לומק, קטע אותי בצעקה 'את רוצה שיהרגו חיילים?'

     מאז חששתי להביע דיעה או לדסקס על המצב הביטחוני ברבים, עם הורי כמובן כן יכולתי להוציא קיטור, גם בביתי הפרטי. עברו כמה שנים ורק ב- 2003. היה לי את האומץ לכתוב את ''כשאתם אומרים 'שלום' למה אתם מתכוונים" חשתי שאנשים בשלים לשמוע, ואז, חמש עשרה שנים אחרי כן, בערך, שוב חזר המצב החברתי הדיכוטומי הזה, אי אפשר לומר דבר שלא מתיישר עם "לך", ואם מנסים, כי מעניין, כי רוצה להבין, לדעת, להשתכנע בדרך מנתקים מגע בלי להתבייש אומרים לי, ואני מצטטת :"בלי אף חוות דעת"

או :" אני לא מסוגל/ת לקרוא פוסטים שלך כי אני מתעצבן/ת"

או "#אנחנו מדברים רק עם אנשים שמסכימים שצריך להחליף את השלטון"

     ובכן, יש אנשים, והם רבים מאד שלא מוכנים לשמוע דבר פרט למה שהם רוצים לשמוע. הם נשמעים כאילו הם כת סגורה אין יוצא ואין בא.

     זה מצב שאני לא יכולה לקבל, אני לא מבינה את ההתנהלות הזו, את אטימת האוזניים, את השנאה העוורת

     בפאנלים אפשר עוד לשמוע את שני צידי המתרס, אפילו שזה תמיד נגמר בצעקות, אבל זה לפחות קיים, במציאות היומיומית העם חצוי וביניהם חרבה, אנשים לא אומרים יותר את דעתם זה לזה, ידידים, רק אחרי גישושים רבים מעזים פתאום לומר לי את דעתם, רק כשהן בטוחים שלא אתנפל, אאשים, אתלהם ואשנא

      וזה עצוב, וזה מטריד, וזה מקומם וזה גם מסוכן