הבוקר קיבלתי את המייל שלהלן:

התקבלה תגובה חדשה לתגובה שלך בבלוג 'דרכו של לוחם' בכותרת זה גלגל החיים.

התגובה מאת Shpitz:
מגיבה שטויות כרגיל, הייתי מפרט מנסיון אישי כמה את טועה.
חשבתי שמחקתי לך את המנוי...תתבגרי ותתגייסי כבר.

אין להגיב להודעה זו, כתובת השולח איננה בשימוש.

לעיון בתגובה ולמענה ליחצו כאן: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=745658&comments=1&blogcode=12912599&commentid=0101

כדי להגיע ישירות למענה לתגובה, ליחצו כאן: http://israblog.co.il/comments.asp?

newcomment=1&user=745658&blog=12912599&commentto=0101

למען האמת החלטתי ביני לבין עצמי לא להגיב אצלו יותר, וכנראה שכחתי. שכחתי אותו ושכחתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי, והגבתי. 

התלבטתי גם אם למחוק את התגובה הזו ולא להתייחס, נכנסתי לבדוק על מה הוא כעס, כי לא זכרתי במה מדובר, 

ו... הוא באמת מנע ממני גישה לבלוג שלו.

אז מצד אחד אני שמחה שככה, ולפחות לא אמעד שנית

אבל מצד שני זה גורם לליבי לפעום בצורה פראית. זה מרגיז אותי כל כך, אני לא מבינה למה. מחקתי את המייל הזה והעברתי delited items התעמקתי באין סוף נושאים ופוסטים ומיילים, אבל הדבר לא הניח לי, והלב המשיך לפעום.

אז חשבתי לעצמי אולי אקדיש לזה פוסט, אולי כדאי פעם אחת ולתמיד לדון בנושא הכבוד לדעתו של האחר מבלי לפגוע ומבלי להיפגע? האמת, מעניין אותי מה מרגיז אותו כל כך ולמה הוא איננו מסוגל, אולי חושש? אולי פוחד? להתמודד עם דיעה שהיא לא דעתו.

אני כל כך לא מבינה את הויכוח לגבי לשון הרע. אני לא מבינה למה חופש הקללה וחופש דימויים של אנשים מעולם הדימויים של בעלי חיים נחשב שחופש דיבור, ולמה איסור על הדבר הזה נקרא פגיעה בחופש הדיבור? ואני לא מבינה גם את ההתנפלות על הדתיים כגוש הומוגני המבטא כל מה שפוגע בחופש הזה.

למה אנשים נאורים ודוגלי דמוקרטיה חושבים שבשם חופש הביטוי הם יכולים לכתוב ולפרסם  כל מה שעולה על רוחם? כל דבר? על כל אדם? בין אם הוא מפורסם או לא? לטעמי זהו לא חופש ביטוי לטעמי זה ניצול החופש והדמוקרטיה כחופש לפעול בהפקרות להתבטא ללא רסן, וגם ניצולו תחושת החופש ללגיטימציה, לרמוס כבוד מינימאלי של אדם באשר הוא אדם.

האם עובד ציבור הופך להיות רכושנו הפרטי לסנוט בו מעצם הפיכתו לעובד ציבור? האם העובדה שהוא עובד ציבור הופכת אותו לרכוש הצבור? זוהי שאלה מוסרית שמציקה לי כבר שנים.

 האם בשל היותו של אדם מפורסם, הופך אותו לבעל חוב לצהובונים? הם, המפרסמים למיניהם אומרים שכשהמפורסמים צריכים אותם את המפרסמים, הם פונים אליהם, ואי לכך אין להם זכות להתלונן ושלא יילונו אם חודרים לפרטיותם של המפורסמים כי הם בחרו להיות עובדי ציבור ובזאת הזמינו לכאורה את הציבור לביתם והפכו אותו לחלון ראווה.

ובכן לטעמי עובדי הציבור התנדבו לעסוק בתחום מומחיותם, והדבר לא הופך אותם אוטומאטית לרכוש ציבורי להטריד ולהציץ בו, ולגבי הפוליטיקאים - התופעה רק עלולה להרתיע רבים טובים לעסוק בפוליטיקה.

ראיתי פוליטיקאים שהחליטו להזמין עיתונות כדי להציג את משפחתם בפומבי במקום ובזמן הנוח להם, מתוך נסיון

לשלוט משהו בפרטיות הפירסומים עליהם, אבל גם נסיון נואש זה הפך קרדום לחפור בו למציצנים למיניהם כתירוץ להמשיך ולתקוף את המשפחות: ”הנה הם מזמינים את זה" ...”הם רוצים את זה"... “הם התחילו..." ואין מי שישמור על צעירי המשפחות, הקטינים, שכל עוונם הוא שהוריהם הפכו לרכוש הציבור.

לפעמים יש לי תחושה שאין תרופה לחדירה האלימה הזו לפרטיות. כן, זו בפירוש חדירה אלימה. והיא מסוכנת. כי כשאדם הופך ל 'רכוש הציבור'. פאנאטים שמבינים כפשוטו: 'נעשה ונשמע' עלולים להוות סכנה עבורו ועבור משפחתו. זו היא סכנה לדמוקרטיה.

­

ולגבי הדתיים? קודם כל אין חיה כזו, יש כל כך הרבה סוגים של מאמינים. 28 חצרות כמדומני רק במאה שערים, ויש קונסרבטיבים, רפורמים, חובשי כיפה אינטליגנטים ומשכילים, ושומרי מצווה ומסורת שאינם חובשי כיפה ולא רוצים להזדהות באמונתם בצורת הלבוש שלהם. אז מה ההכללות האלה?

כמובן שאני בעד חופש האישה, אבל לא חופש להעליב כל אישה דתית באשר היא, ולומר לה שאני יודעת מה טוב עבורה. זכותה לבחור בדרך חיים שבחרה ומתפקידי להיות על המשמר ולדעת שאכן רצונה הוא זה ולא שאולצה לכך.

 אבל אינני בעד חופש ההפקר. וכי איננו צבועים במידת מה? כשהיו שלטי חוצות פרובוקטיביים שהוסרו רק בזכות קבוצות חרדיות, שמא מחה מישהו? לולא הם עוד היו חלילה רואות אימהות ישראל את בנותיהן חשופות לעיני כל בשלטי חוצות ענקיים, כסחורה עוברת לסוחר, ואין חוק שיכול למנוע מנשים צעירות שרוצות להתפרנס כדוגמניות, מלחשוף את גופן. אבל זה כבר הפך להתנייה לקבלת עבודה, או שייחשפו או שלא יעבדו.

ואם כבר נגעתי לנושא הגוף כסחורה, גם חשיפת יתר בקולנוע אינה מקובלת עלי, לא שאכפת לי, מוסרית - זה מביך אותי זה מביך אותי עבור אותם אנשים שרוצים להיות שחקנים ולזכות בתפקידים, אבל מחויבים בעירום מלא כתנאי ואם לא - לא יזכו בתפקיד. האם זה חופש עיסוק? לא. זה חופש המציצנות בתירוץ המעוות של חופש האמנות. זה לא חופש אומנות, זה נסיון למכור גופות של אנשים ולחשוף אותם לציבור מאז שהקולנוע איבד מצופיו לטלויזיה ולמדיה המתפתחת. לא אחת נשאלו שחקנים כיצד עמדו במשימה הזו של צילומי עירום ולא אחת הם סיפרו על ההתמודודות עם הדבר הזה ועם הקשיים. היו שויתרו על תפקידים, היו כאלה שהיו בעמדה לדרוש הופעה כלבבם, לא כולם, כמובן שיש אנשים ששמחים לחשוף עצמם לעין כל, אבל רק שלא יקראו לזה חופש אמנותי וחופש העיסוק. 

ושלא יביאו לי את פסלו של דויד כדוגמא. אם יעשו כך זו תהיה בורות. כי פסלו של דוד למיכלאנג'לו איננה דמות ספציפית אלא דמות אידיאליסטית לא מציאותית ולא אמיתית. מיתית אולי כן.

כך גם דמות 'בריאת האדם' מהפרסקו למיכלאנג'לו בואתיקן. גם שם הדמות היא אידיאליסטית לפני תיאוריית האידיאל האנושי כפי שנתפס ברנסנס ולפני כן ביוון העתיקה.

 להבנתי ראיתי את הדמות הזו כנרמזת בצורה נאטוראליסטית בסרט 'לא רואים עלייך' אני מבינה את הנסיון האמנותי שנעשה כאן, גוף גברי שלא נראה מאיים, אלא פרופורציוני ויפה.

ומצד שני, כשנעדר עירום נשי בסרט (ושמעתי שהיו לחצים בנושא אבל היוצרות התנגדו) העירום הגברי בסרט, יכול להוות רמז: הנה, ראו הגברים איך זה

מרגיש להפוך גוף, לא אידיאלי מיתי נשגב, אלא גוף ספציפי עם פנים ושם וזהות - לרכוש הציבור וכמה קרוב זה מרגיש לחוסר כבוד, כמה קרוב זה לחוש שהנה הגוף הזה רכוש, איך הוא עלול להוות לגיטימציה לנהוג בו באלימות כתוצאה מכך,  מה שזועק הסרט למנוע.

תמונה ראשונה מלמעלה, הירומימוס בוש יום הדין, ציור

תמונה שניה                מיכלאנג'לו,    פסל דויד

תמונה שלישית             מיכלאנג'לו    בריאת העולם, פרסקו קאפלה סיסטינה, ותיקן רומא.

מסתבר ששופן כתב את עשרים וארבעה הפרליודים שלו בחדר מבודד במנזר השוכן בהרי ספרד במקום הנושא שם פיוטי: ולדמוסה. הוא

התבודד שם עם לא אחרת מאשר אהובתו ז'ורז' סאנד..

אבל אוי לדאבון הלב, בית דין קבע שהחדר בו שהה ושהיה פתוח להנאת המבקרים משנת 1910, החדר שבו אפשר היה לראות את הפסנתר, את מכתבתו ואפילו שערות מראשו של המלחין, התברר שאיננו החדר כלל.

 משפחת חואטגלס התבררה כבעלת החדר הבלעדית לאחר שזכתה במשפט. המאבק שהחל עוד לפני מלחמת האזרחים בספרד הסתיים בימים אלה*.

רחמי ליבי נתונים לכל מי שביקר בחדר של משפחת פרה-פלונץ' וחשב שהוא אכן במקום המקודש. אפילו הפסנתר שהם ראו איננו הפסנתר ששופן עליו ניגן.

איך יעמדו בחדשה שכזו קשישים שב- 1910 היו צעירים ובאו לקבל השראה פיוטית לזוגיות שלהם?, ומה על אלה שנפטרו בינתיים בידיעה שהם היו בחדר של שופן ואולי אפילו ליטפו את הקלידים אותם ליטף באצבעותיו?

איזו צרה צרורה, הרבה יותר מעניינת משחרורו של מנבר, מלידת ה B 7, ושאלת המי הוא באמת ה B7 האמיתי, חדשה מרתקת יותר מזיכויו של ווינרוט (“עכשיו אחוש יותר את חווית הלקוח"), נאום הפרידה (סוף סוף !) של שושני, שלוחם באלימות במערכת החינוך (אבל שוכח לציין שהוא הכניס את הגורם המרכזי לאלימות הזו לדעתי, – פתיחת חטיבות הביניים, על כך פוסט נפרד כשאהיה במצב רוח קוטרי במיוחד). החדשה גם גונבת ת'הצגה משיגור הטילים על הדרום, (טוב יש כיפת ברזל), מוזיקה של שופן הרבה יותר נעימה לאוזן.

ולצלילי קטע הפיוטי הבא אחד מ סדרת ה-24 פרלודים שכתב שופן במיורקה, אפשר לסמס, כי העיתונאי נחום ברנע מציע לפתוח לדיון ציבורי את השאלה אם ישראל לתקוף באירן או לא:

24 פרלודים - פרדריק שופן קטעי וידאו ועוד הרבה

מה?

עוד לא סימסתם?

יֵשׁ הַפּוֹרחים אַחֲרֵי הַמִּלחמות

בִּמלֹא יָפיָם

יֵשׁ הַפּוֹרחים אַחֲרֵי הַמִּלחמות

בִּמלֹא הדרם

אלמלא המלחמות

היו פורחים

רבים יותר

: Life of flowers