B.logi

     כבר בחצי הספר נכתב במוחי פוסט . אי לכך מצאתי שזה הזמן להתעדכו בכתוב בגב הספר " הטנק " מאת יוסף ענברי , אך מה עיני קוראות אם לא דברי חכמה של דב אלבוים ואחריו עמוס עוז משבח משובחות

    בגב הספר אני תמיד קוראת אחרי שכבר יש לי תמונה משלי ודברים לומר . הפעם קיבלתי רגליים קרות  שגרמו לאצבעותי לקפוא - איך אעיז להוסיף מילים על דברי חכמים 

     במקום זאת חיפשתי בגוגל עוד על הסופר , מצאתי ראיון של הסופר עם קובי מידן , דברים בנחת נשמעים , ואחר כך את היוטיוב של ההשקה עם מיכה גודמן עוד מושא הערצה לדברי חכמתו , והמנחה - אלבוים ...

     אבל המילים מאיימות לפרוץ כנגד כל היגיון , אז הנה החצופות לפני שיצאו לגמרי משליטה :

     כשלקחתי את הספר לידי וראיתי את התמונה על הכריכה נרתעתי כי שום טנק ושום קסדה לא יגרמו לי לקרוא דברים לגביהם , אפילו לא המרצה המצוינת ד"ר רונית בועז שהכניסה אותו לרשימת הקריאה . בצר לי ובדיון פנימי החלטתי להתחיל לקרוא ורק אז אדע אם אוכל להמשיך או להחזירו לספריה

     מה שקרה הוא שכבר מהעמוד הראשון רותקתי , אפילו שהוא מעין דיווח על דברים שקרו , מצא ענברי נוסחה מקורית כיצד לעשות מזה ספרות . כדי לרדת לעומק החידוש צריך לקרוא את הספר שוב , זאת אני משאירה למומחים הנזכרים למעלה , אני נכבשתי מהנוסח הסרקסטי המעורב בחמלה . גדי טאוב ( בהשקה ) אומר שהאירוניה והחמלה מזכירים לו הומור יהודי

      הדמויות שטוחות כביכול , הן אינן מביעות תחושות במילים מפורשות  , המספר לא מוסיף ולא מסביר את פעולותיהן אבל מעשיהן מדברים עבורם ובהחלט עוררו בי רגשות , תחושות מתוך הזכרויות 

     אהבתי במיוחד את הציטוטים מתוך הדיונים בממשלה , משנינותם של רבין ופרס בזמן האקוטי של חטיפת המטוס באוגנדה . אהבתי את כל חמש הדמויות הראשיות את מזרחי-דוידסקו , אנשל , הוכבאום , עשת , השונות כל כך זו מזו שכל אחת. מהן בטוחה שרק היא עמדה לבד מול הטנק וניצחה עבור כל עם ישראל . אהבתי מ א ד את השנינות של בורקה ואת השיחות שלו עם אידי אמין .

     מההיסטוריה הקצרה המשוחזרת  בכישרון רב , ומהסיפור הכמעט בלתי הגיוני שלנו כאן על כל גווני האוכלוסיה , חילוקי הדיעות בפנים בשילוב האיומים מחוץ , לא התחבטתי ולא חשבתי לגבש דיעה בין עובדות לבין ניסים . מצאתי שהישיבה שלנו כאן היא נס כשלעצמו

אם לרגע היססתי ולא הייתי שלמה עם ההבנה שמלחמה היא סוג של משחק , היגיעו העפיפונים ומה ששיכנע אותי יותר מכל הם בלוני ההליום. כבר מזמן היו מתכננים מלחמה על לוח , ולפני כן , אפילו עם לבושי מדים חיים על משבצות חול . אחר כך התקדמו ללוח השחמט , המכילים חיילים , מצודה , סוסים מלכה ומלך

     המלך והמלכה נותנים את ההוראה וחיילים נופלים בדרך , מלך או מלכה שנשארים זקופים על הלוח הם המנצחים

      כשגילו במערב שאבק השרפה של הזיקוקוקין הסיניים יכול לשמש כאבק שריפה לרובה ואחר כך לתותח התרחקו החיילים זה מזה השדה המשחק , ( אופס , המלחמה )  ושיחקו ב"בול פגיעה" . ממרחק זה נראה פחות מזויע , כי לא רואים את הקורב.     

.    והמשחקים התקדמו למשחקי מחשב , ממטוסים כשהקורבנות נראים כנמלים והלחיצה על ההדק נעשתה עוד יותר קלה , ועכשיו ממרחקים של אלפי קילומטרים .

    גם הרפואה כבר הפכה למשחק מחשב , כשהרופאים 'מתקנים' חלקי גוף בצפיה על מסך ולחיצה על כפתורים שמפעילים מיקרו מכשירים . השליטים משחקים בלקלקל והרופאים בלתקן . וכמה מקאברי להיווכח שאת הקפיצה הגדולה ביותר עשתה הרפואה בעקבות נסיונה במלחמת העולם הראשונה .

     האם בעת העתיקה לא שיחקו במלחמה כשהחרב ננעצה בבשר החי ? כמובן שכן , ולראיה ראינו שיחזורים של משחקי הגלדיטורים .

     "ישחקו הנערים לפנינו" הנה , אפילו התנ"כ משתמש במילה 'משחק' כשמבקשים להחליף את משחק המלחמה במשחק בשניים . לחסוך חיי אדם ? אולי

     אך האין נפשו של אדם 1 שווה לעולם מלא ?

______________________________________

ברהמס , רקויאם גרמני :

https://youtu.be/MAnUk6MxXQ0

בראהמס, שנמנע במתכוון מכל איזכור של ישו בטקסט, אמר כי בקלות אפשר לקרוא ליצירה 'רקוויאם אנושי' ( ויקיפדיה )

הפרק החמישי נוסף כעבור כשנה, וכנראה קשור למות אמו של ברהמס (ומכאן ההתייחסות הספציפית לאם המנחמת, והסולו הנשי

     כואב , אין לי מילה אחרת לתאר את תחושותי ביומיים אלה בנוגע לאסון השיטפון

     הרבה מחשבות קופצות במוחי מנסות להבין מה קרה ואיך , על למה וכמה מיותר . אני בעיקר מנסה לגרש את הטורדניות , אלה של מי אשם ובאיזו מידה כי זה כבר לא חשוב לי ולא מעניין אותי עכשיו

     ומחשבה אחת טורדת את מנוחתי יותר מכל והיא , שלא הייתי מתארת לעצמי שמישהו בחברות טייס או בחייל האויר יעז להמריא מטוס כשיש התראות מזג אויר קשות וממוקדות

    שאף מדריך טייס לא יקח קבוצת הכנה לקורס טייס להמראת כיף במזג אויר שהחזאים בפירוש הודיעו שהוא מסוכן

     הרבה חומר למחשבה

     ערב יום השואה בישראל טרם החל וכבר נמצא מי שייצר פרובוקציה . על חשבון היום שצריך להקדיש לאסון הגדול ביותר מתעסקת קבוצה באירגון יום שכול אלטרנטיבי ליום הזיכרון לחללי צה"ל

     אינני רוצה לפגוע ברגשותיהם של יוזמי יום הזיכרון האלטרנטיבי כמו שאיני רוצה לראות את הורי רמשפחות החיילים השכולות מתמודדים עם רגשות אחרים פרט להקדשת היום הזה ורגשותיו לזכר יקיריהן.   

     כמו שלא הייתי רוצה לאתגר ולערבב מין שאינו במינו ולשלב יום זיכרון אלטרנטיבי ביום הנאכבה למשל .

     יום זיכרון אלטרנטיבי כבודו במקומו מונח ואפשר לקבוע מועד אחר לקיימו בלי לדחוף למשפחות השכולות אצבע בעין הן המוצפות רגשות יגון כבד בלאו הכי , יגון שאינו נגמר

     הייתי רוצה שיום זה יהיה מוקדש להם וליקיריהם בלבד ויום השואה יוקדש להנצחת קורבנות השואה

   זה שבועיים שמשפחתי חוגגת בתמיכה הדדית ובמלוא העוצמה והנאמנות זה לזה וגם לה עצמה, את ימי המועד של השפעת העונתית הגדולה, והמילה 'חג' תתאים לה כמו שהיא לא מתאימה ליום הכיפורים, גם 'יום טוב' לא מתאימה, כי זה כבר שבועיים טוב לה אבל לנו לא.

   כמה מבני המשפחה שלקחו את החיסון וגם אלה שלא - נאמנים לה באותה מידה של עוצמה ללא קיפוחה ו/או קיפוח איש בשום ניואנס שלה, ואין לי מושג מה עובר בימים אלה על החברים ועל החברים לעט ולמקלדת, אני מקווה כי כולם בטוב ושבקרוב אדעדכן ושאוכל אף להגיב

   בקיצור בין מרק לתרופות סבתא, בין שיעול לדימדומי שינה, פרט להפוגה בשיעוליו של קטני רק דבר אחד מאיר את ימי והוא הספר "החברה הגאונה " מאת אלנה פרנטה.

   מאז מקיואן ו"אהבה עיקשת" לא תקפה אותי תשוקה כזו לקרוא עוד ועוד מיצירתוו של סופר. זה זמן שני משתוקקת לספר עשיר כגון זה, זמן שנמאס לי מהספרים דלי השפה המחשבה והתואר שקראתי לאחרונה. הספר יוצא מן הכלל עשיר מכל בחינה, זה יובל שלא נכתב ספר כזה ללקק ת'עצבעות

  כמו על הספר "אהבה עיקשת" גם על "החברה הגאונה" המליצה המרצה של החוג לספרות בו אני משתתפת