B.logi

   מאז חטיפת הנערים ורציחתם אין לי רגע. המאורעות רודפים זה אחרי זה מנסים להשיג כאילו הם במרוץ שלוח רסן, כמו סוס משולח שזרק את רוכבו ודוהר כשד שלא ידע לאן. ולא די שכך, עם סיום הלחימה בעזה נכנסה למרוץ, נולדה אומה עתיקה שדוהרת רומסת בדרכה כל מה שחי, כל מה שצבעוני, מושכת הכל בשחור.

   בתקווה למצוא איזה ניצוץ של תקווה או לפחות היגיון במהומה החדשה, התחלתי לחטט בהיסטוריה, פתחתי במאה השביעית היכן שהכל החל, ולא מצאתי ישועה. מסתבר שהכל נכון, שנולדה מצווה למלחמת דת, שהובטחו ללוחמים בה חיי נצח בגן העדן.

חיפשתי את הקול השפוי של הדת הזו שנתקעה במאה השביעית ולא מצאתי, שמעתי רק על מתבכיינים בין מאמיני האיסלאם שרוצים שיכירו בהם כאיסלאם מתון, נאור ולא רצחני, שלא ייענשו על חטאי אחרים.

   מי צריך להכיר בהם אני שואלת את עצמי? מי צריך לעשות את העבודה כל עוד הם יושבים בחיבוק ידיים? המערב כמובן. המערב צריך 'להבין' 'להפריד' להילחם, האם מישהו במערב מצפה כך מפושעים בתוכו?

   כמובן שלא, למערב יש חוקים ומערכות שיפוטיות, הן לא מצפות מאף אחד שייכנס למדינתם ויעשה עבורם ת'עבודה.

במסגרת שיטוטי, נתקלתי ב אבן ח'לדון שבזכותו נשתמרה והועברה תורת יוון והפילוסופים שלה מהזמן העתיק לאורך חשכת ימי הביניים עד לימינו. הרמב"ם למד אותו וממנו, ונתן פירוש נאור ומתקדם ליהדות. אבן ח'לדון ודומיו בתקופתו, תורתם לא הועברה מתוך האיסלאם הנאור לאיסלאם של היום. ההלכות שלהן הוקפאו ונעצרו, אבל ראה זה פלא, הרמב"ם העביר את רוח הדברים והמערב אימץ והימשיך.

   אין למצוא היום אף בן דת יסלאם שיהיה לו האומץ והתעוזה לקחת על עצמו חשיבה שמתאימה את עצמה לנאורות המדע והמוסר, במקום זאת הם מצפים ליהנות מכל העולמות. הם חיים במערב, הם נגררים אחרי האיסלאם החשוך צמא הדמים שאין לו את התבונה להפיץ את תורתו, שאין לו הכלים להסביר ולשכנע, שאין לו מה ללמד, אלא לכפות, לאנוס, בתקווה שישתכנע בסופו של דבר את עצמו.

האיסלאם שפרץ לעולמי הוא חשוך ומחשיך, והוא המם אותי, הייתי לכואבת וחסרת מילים. עד שמצאתי את המילים הבאות:

        “ ... השתמשנו באומללות שלהם כדי להסוות את האומללות שלנו.

             והאומללות שלנו היתה חוסר היכולת לקחת את הדברים הטובים

               והפשוטים שהחיים היציעו לנו ולשמוח בהם. פוליטיקה, פוליטיקה

             אידיאליסטית עוסקת רק בעתיד... גיליתי שוב ושוב שברגע שאתה

             חודר לגמרי להווה, אתה מוצא מרחב אינסופי, זמן אינסופי, קרא לזה

             אלוהים אם אתה רוצה ... ”

                                                        ( איאן מקיואן "כלבים שחורים" ע"ע 1992 עמוד 53 )

צילום של ילדים יתומים שנחחטפו על ידי דאע"ש

http://news.walla.co.il/?w=/13/2783410

11.10.14 הבוקר קיבלתי הוידיאו שלהלן שיכול להסביר מדוע איסלאם מתון אינו יכול, מסוגל או פוחד לצאת נגד האיסלאם היסודי:

האח ראשיד במסר לנשיא אובמה - דעא"ש הוא האסלאם

https://www.facebook.com/video.php?v=698996990181639

   הייתי רוצה לשמוע מה יש ליושבי עוטף עזה לומר על הדימויים המימיים על הטיפטופים, על ה'זליגה' (ברמת הגולן למשל) על הספיגה (ספוג סופג רקטות?), על מט"ח שלא יזכו לא, אבל מטח רקטות זכו גם זכו.

ומה יש ליושבי יהודה ושומרון לומר על האבנים שמשליכים עליהם, כי מה שהם בעצם סופגים הם סלעים. לא פחות.

תמהתי למה המל"ט לא זכה למזל"ט (מזל טוב יותר מזה שחטף כשנפל באירן), ואת אובמה הייתי רוצה לשאול למה התכוון כשדיבר על 'מזרח תיכון חדש' אני בטוחה שלא כיוון למזרח תיכון חדע"ש – (כל הזכויות להברקה שמורות לביבי)

   במשך חמישים היום הקשים שעברו עלינו חשבתי יותר מכל על ילדי העוטף ואני עדיין חושבת עליהם, איך הם סבלו שנים מהטיפטופים, איך זה שילדים שנולדו לתוך הטיפטופים הם בני ארבע עשרה היום. בכל פעם שמזדמן לי לראות בטלויזיה את הילדים האלה אני בולעת את הראיונות איתם בשקיקה, מנסה להבין איך חיים עם הדבר הזה, מה זה עושה לילד, מחשל? מפחיד? מרתיע? אבל באף אחד מהראיונות לא ראיתי ולא שמעתי מה עונים ההורים לילדים האלה שלהם ושגורם להם לרצות לחזור למקום הקשה הזה שהם רואים בו בית לכל דבר. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בבית של ילד מהעוטף, לשמוע אותו שואל את אבא אמא למה אנחנו גרים כאן? למה עוד לא עזבנו? למה סבא וסבתא ממשיכים לגור כאן למרות הסכנה האורבת בכל מקום, לשמוע את התשובות וללמוד.

   הייתי רוצה ללמוד ולדעת איך מגדלים דור כזה, חסין, חסון ודבוק מטרה, דור שגדל על ערכים שהפחד לא מעוור ומשתק אותם, אפילו שיש לי כבוד לאותם גיבורים ששהות מסויימת במקום הספיקה להם, כתורמים, שספגו על להתמלא.

פצועה קל מזריקת אבנים על רכב בוואדי ג'וז בירושלים http://www.0404.co.il/post/18035

פעם חשבתי שאם אתנהג יפה יתנהגו אלי יפה בחזרה, כשבגרתי מעט למדתי שיש עוד משתנים למשוואה, שיש שינצלו את טוב ליבי, לכן ניסיתי להבין את עומק נפשם, וחשבתי – מה שהיום מובן לי כהתנשאות – שיש בהם סבל שהם נושאים עימם ולכן הם אכזריים.

לאחר ניסיונות כושלים עם בני אדם מסוימים, הבנתי שמה שנכון לילדים אינו נכון בהתנהגותם של אנשים בוגרים, שאל ילדים אפשר חייך בהתנשאות קלה של ניסיון חיים, של הנאה מתמימות, לבחון מאין הם אוגרים זעם, לדובב ואפילו לעודד, אבל כשזה נוגע למבוגרים - יש שהם סגורים באופיים ובדיעותיהם, שכבר גיבשו להם השקפת עולם לפי נסיון חייהם, שכבר קשה לשנות את עמדותיהם.

יש שתחושות הקיפוח שלהם כל כך עמוקות שאפילו אם יבינו מקרה אחד מתוך מכלול המכלול עדיין ישאר מתוך עמדה של קיפוח, מתוך חשדנות, חוסר אמון, והם יצאו לעולם עטויים בשריון או בקוצים.

אז לקחתי את עצמי בידיים, ואחרי מספר נסיונות כושלים להתחבר עם אנשים שראיתי שאיני מצליחה להתחבר אליהם המשכתי בחיי, התחלתי לנהוג לפי הבנתי מבלי לנסות לנחש מה הם חשים ומה יקרה אם אעמיד דברים על מקומם ובזמן הנכון.

בקיצור הפסקתי להיות קורבן להתנהגות של אחרים למחשבות שמא אפגע במישהו אם אביע את דעתי, והפכתי להיות עצמאית בשטח, למדתי לומר את דעתי מתוך עצמי ללא השוואות, ללא הטפות, ולפעמים ללא הסברים, מבלי לראות באחר נחות או מסכן ממני, או לחילופין נישא ממני.

הייתי לאדם חופשי, חשתי חרות לבחור חברים ולמדתי לא לצפות מאנשים ליותר מידי. למדתי לסלוח, להמשיך הלאה, לא מתוך עליונות אלא מתוך הבנה שלא כולם חושבים כמוני, שאולי לא יחשבו אף פעם כמוני, וככה לאט לאט, באמת לאט, למדתי את העולם על כל מרכיביו, ואני עדיין לומדת.

למדתי גם ליהנות מהשיש, לאגור כוחות לימים גשומים.

מאובזרת בתובנות האלה מתוך תחושה שאני יכולה לשוחח עם כל אדם, ובלבד שיהיה בר שיחה, קשוב ובעל נימוסין, הצלחתי להחליף תחושות עם בחור ערבי, התוצאות היו מרגשות ומפתיעות:

בכל שישי שני אני מזמינה משלוח ירקות מחנות מסויימת. המשלוחן, ערבי לפי מבטאו תמיד מגיע באותה השעה של השישי ואני מזכה אותו בטיפון (אפילו ששילמתי על המשלוח) וכמו ההוא עם הידים על העיניים, האזניים אני מברכת אותו בשבת שלום והוא עונה כנ"ל.

כמה ימי שישי יצא שהמשלוח חיכה לי ליד הדלת, ולכן, פיציתי את המשלוחן בסכומים מכופלים בשבועות שאחרי. גם כשהייתי קצרה במטבעות, הוא ידע שלא יישאר מקופח ויפוצה.

ככה נוצרו בינינו יחסי אמון. לאחרונה כשהוא מגיע, הוא כבר יודע היכן לשים את הדברים הכבדים יותר, אנחנו מקבלים זה את זה בסבר פנים יפות.

בשישי האחרון הוא היגיע באחת עשרה וחצי, שאלתי מה קרה שיש איחור? ידעתי שלא יקבל את שאלתי כביקורת אלא כהתעניינות, והוא אמר שהמצב קשה והלוואי ותיגמר כבר המלחמה.

שאלתי אותו בפליאה:

"אתה 'איתנו?

לצידנו'?”

להפתעתי הרבה הוא ענה לי:

"חבל על החיילים שלנו"

דמעות עמדו לי בעיניים, הוא כבר היה ליד המעלית, התאוששתי מהר, רצתי אליו עם הטיפון, ואמרתי

"הלואי כולם כמוך"

בשישי הבא אשאל אותו לשמו.

המלחמה הזאת מטיחה בנו הישר בפנים הרבה מאד אמיתות, חלקן כואבות,חלקן מבעיטות וחלקן מעוררות השתאות ומסמנות בעיני את האור בקצה המנהרה. בשיתוף התמונה הזו, אני מבקש להזכיר לכולנו שבמדינת ישראל יש לא מעט ערבים מוסלמים נאמנים ומוקירי תודה למה שהמדינה הזו מספקת להם כמדינה יהודית ודמוקרטית. למרות שלא הכל מושלם כאן, ויש עוד הרבה עבודה לעשות. האיש היקר הזה תושב הפזורה הבדווית הגיע לפני זמן קצר לסורוקה עם פרחים וממתקים לבקר חיילים שנפצעו במערכה. אני מבקש מכולנו בואו נחבק ונחזק את הרוב הדומם, ובו בזמן נעקור בלי רחמים מתוכנו את הבוגדים (במסגרת החוק כמובן...) רק ככה נמשיך להתפתח כחברה חזקה ומאוחדת.

תודה רבה לדוקטור Rotem Tsur שהביא את העניין לתשומת ליבי.שתפו שתפו שתפו.

מסעב חסן יוסוף מחבר הספר בן החמאס

https://www.youtube.com/watch?v=CVDVLWKeLys

יחסי אמון  דמעות עמדו לי בעיניים, הוא כבר היה ליד המעלית, התאוששתי מהר, רצתי אליו עם הטיפון, ואמרתי "הלואי כולם כמוך"

היום השמונה עשרה 

שמיים אפורים מבשרים טיפות תקווה, ואני מתכוונת לצאת השכם, לפני הנץ החמה.

אך אור קורץ, שולח ניצוץ מבעד ענן, שמש מבטיחה אגלי זיעה, 

רגע אני רצה לכיוון המטריה ובמישנהו לכיוון השימשיה,

מה יגן על ראשי אם אשמע אזעקה?

שאסמוך על הכיפה? שמא אחבוש קסדה?

אצא כך, אפילו משקפי שמש לא אקח

אוויר צח מקדם את פני, ואני אוספת ניחוחות, אוצרת, מחדשת מטהרת

- רק לכמה דקות, אולי שלושים, אולי שעה אני נותנת מרפא,

מוהלת את מישקעי

מעלה בהם ארוכה,

ולו לרגע ולו לשעה.

כלבלבים טופפים מולי עדנות,

בזנב מורם אלעל הם מקבלים את פני,

בעליהם מחייכים בתקווה, שואלים:

“מה נשמע?"

עוד מעט אחזור, עם כוחות מאוששים,

אשמע הרבה

אדאג המון

אדע קצת 

      ציור : דבורה מור 

אמש בין אזעקות ופיצוצים עמומים באיזור השרון עברתי להתנחם במשחק וירטואוזי של ברזיל, ובכן - לא מצאתי את נחמה. לא די שאני משתיקה הטלויזיה כשהגרמנים שרים דויטשלנד איבר אלעס, ולמרות התחלה יפהפיה של הברזילאים בלי ניימאן וסילבה, תוך 32 דקות ספגו הברזילאים מהסנובים האלה חמישה גולים.

לא הייתי רוצה להיות ברזילאית היום, אבל גם גרמניה לא, מה זה ההבקעות האלה? 2:0 זה מספיק משפיל, למה הם המשיכו ככה להתעלל במארחים, שממילא לא היה להם נתון פתיחה בגלל נאיימר שסולק בצורה ברוטאלית,

ובכלל ברזיל ודויד לואיס שהכתרתי אותו כיפיוף המונדיאל, מה זה השיתוק הזה מול השער? הם שיחקו יפה ומהר, ומול השער כאילו התעוורו, מה זה צריך להיות?

טוב, חזרתי כרגע הביתה מסיבוב ההשכמה שלי, מה שנשאר לי להתנחם בו היא בשגרת האזעקות שהחלה זה עתה. פעם היינו אומרים 'אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל' מה שיש עכשיו זו בחירה בין סקנדל לסקנדל, או כמו שה- X שלי היה אומר: "זה כמו לבחור בין קדחת לחולירע" (כששאלו אותו אחרי שהתחתן אם היו נותנים לו לבחור עכשיו מה היה בוחר).

אבל בנישואין עוד אפשר היה לבחור, בשערוריה הכפולה הזו אפילו זכות בחירה איו לי

כוכב וג'נטלמן: בכל העולם משבחים את דויד לואיז מברזיל, שרץ לנחם את יריבו הקולומביאני חאמס רודריגס על ההפסד. לייק מכל הלב לגיבור המונדיאל!