B.logi

אני עסוקה בפופיק שלנו וחושבת שכל הנושאים ב'הנושא החם' הם במרכז חיינו ושעל כך יקום ויעמוד העולם והנה העולם מתהפך, באוקראינה בחר העם אחרי ייסורים באישה יפהפיה כמורת דרכו הבאה.

עוד אני חושבת לעצמי מה יהיה על הנבואה האחרונה, הנורדית הפעם, שקובעת כי ה-22 בפברואר 2014 יגיע העולם, ועוד אני מרשה לעצמי ליהנות מה'גאלה' של ההחלקה בסוצ'י' ואני לא זוכרת עם סוצ'י זה באוקראינה ולמה לפוטין יש say בנושא, ומתברר לי שלא רק קייב בלהבות, כל אוקראינה כבר עם האופוזיציה. נשארה רק קייב, ואני לא יודעת על מה המהומה ולמה, אוי לבושה ועכשיו צריך להתעדכן ולהבין מה הולך שם ואם זה טוב או רע ליהודי. ומי זו היפהפיה הזו, ולמה גם הסקנדל וגם הפסטיבל נחגגים בו זמנית ברוסית ובאוקראינית.

כי אני חשבתי שגאולתנו באיחוד המסגרות החינוכיות, שאם החינוך יתאחד, יתאחד גם העם אז במקום זה מגייסים חרדים שאולי בימות המשיח -2017, יתגשם החלום בגיבוש צבאי.

ועוד אני חולמת על ימות המשיח, פיצוצים ברחובות, כי איך אפשר בלי? כבר התמכרנו, ואני שומעת את החוכמולוגים ליד שולחנות הכתיבה המתנפלים על השוטרים שעושים עבודת קודש למעננו, על המשטרה ומפוררים אותה מבפנים, כורתים הענף עליו אנחנו יושבים, ומתפלאים למה המשטרה נחלשת.

הזוי מעט הפופיק שלנו,

וכאילו לא די בכל זאת מזג האויר מטריף את הגוף ואת הדעת, ואני רוצה קצת יציבות, אבל מה פתאום יציבות בארץ הקיטובים שלנו, על מה נריב? אם לא נריב איך נדע שעולם כמנהגו נוהג?

ואם קורה משהו את מי נאשים? כי הרי לא ייתכן שקורה משהו ואין אצבע מאשימה.

אז אני מציעה

בואו נאשים ת'שמש, שהסערות על פניה היו צפויות, שהיא שגורמת למזג האויר להשתגע, וגם לנו,

אני נכנסת ל'נושא החם' ורואה שכבר שכחתי מה בער כאן אתמול ושלשום, את החרמות, את הדסה, בכמה נמכר הwhatsapp, ואת המהפך ה'חברתי' שהתאדה,

אבל אין חשש, בביקורי הבא בסופר אמצא שם 'קלמנטינות' ב-6.90 שהאמורות להיות פרי העונה, שהקליפה שלהן בלתי קליפה, שטעמן כתפוז, ושאם אמצא תולעת בתפוח כבר אי אפשר להחזיר. את המחיר על הסחורה הפגומה כבר שילמתי.

אז עם כל הכבוד לאוקראינה ולקים ג'ון איל שמפתח לנו ת'רעה הבאה, לחרדים, למשטרה, לפייסבוק, לוולנטיינס די שחמק לו, לורטה ולספיר סבח, ולאפליה כן או לא, לעוד ששכחתי ששכחתי – הפופיק ומה שמאחוריו הם שייקבעו את הכאן ועכשיו את מה שהעסיקים אותי באמת, אין שערוריה שתשכיח ממני את העוולות הכלכליות שגורמות לכסף שלי לאבד מכוח הקניה שלו.

טוב שיש ספרים טובים להנעמת הזמן, ומה שנשאר מאולימפיאדת החורף.

ומוסיקה

עיקר נזכרתי - מה קרה עם אלה מבניימינה שמכרו חלקים לאירנים? ומה עם זאת משדרות שחשפה את טויוטה?

נ"ג - מרקל בדרך אלינו או שאני הוזה?

 הבעת דיעה פוליטית איננה חינוך לפלורליזם

ושוב מתערבים בענייני חינוך אנשים שאין להם מושג בחינוך.

ובמרחב החינוכי יש הפוחדים מדעת הקהל ומעדיפים להתיישר עם מי שצועק הכי חזק.

כבר ניסיתי להסביר כאן את עמדתי. כולנו מסכימים, שלחינוך צריך להתייחס ברצינות המירבית, לשם כך נועדו מוסדות להכשרת המורים, ורובם המכריע בוחרים בעבודה הזו לא בגלל שהם מאותגרים שכלית וזה מה שמוצע להם, כפי שאומרים לפעמים, אלא מתוך שליחות.

הם יוצאים לשטח ומנסים ליישם את שייעדו לעצמם, לשלב הייעוד בידע, למצוא ולגלות דרכים חדשות.

הם אינם אמורים לשתף את התלמידים במחשבותיהם הכמוסות, בהתלבטויותיהם האישיות ואפילו לא הפוליטיות. הם לא צריכים לספר את מי הם אוהבים או מתעבים ולמה, איזה צבע אהוב עליהם ביותר, או איזה צבע דגל אהוב עליהם ביותר. הם צריכים לחשוף את התלמידים למגוון עובדות ולתהליכים שגיבשו את הדיעות, לתת לתלמידים את הכלים לדברר את הדיעות האלה ולעודד את התלמידים להיות אמיצים לבטא את דיעותיהם בחברה ללא חשש,

המחנכים צריכים לעמת תלמידים עם דיעות מנוגדות. להרחיקם מחשיבה דו קוטבית של שחור ולב ולאמנם להביע את דעתם עד כמה שאפשר ללא רגשנות יתר לעורר בהם עיניין להקשיב לאחר ולדיעותיו, ליצור איוורור וחשיפה של דיעות ללא שיפוט.

אצל תלמידים שנחשפים לדעה פוליטית של מחנך עלולות להיווצר שתי סיטואציות, האחת בה הם יסכימו מן הפה ולחוץ לדברי המחנך הנמצא בעמדת כוח, הם ירצו למצוא חן ולקבל ציונים טובים,

יש שידכאו את מחשבותיהם מחשש ללעג החברים כי המנהיג/המורה אמר כך. ויש שיחששו לבטא את מחשבותיהם. הקונפורמיסטים ילכו אחריו כמו אחרי החלילן. לא יתאמצו לחשוב אלא להיגרר ולציית לסמכות. היות ודעותיהם עדיין אינן מגובשות ותפיסת העולם שלהם לוקה רק בחוסר ניסיון וידע, נוטים תלמידים להזדנב אחרי מנהיג דומיננטי, בעל ניסיון, הם חוששים להיות מחוץ 'לחבורה' ומנסים 'להתיישר'.

המורה שהטיף למרוד בסמכות, כאילו הבעת דיעותיו הוא חינוך להבעה, גרם לחשיבה עדרית

על רקע הדברים האלה אני משבחת את ספיר שידעה לצאת ולגונן על עמדותיה. להבנתי, לא יצאה ספיר נגד דברי המחנך, אלא יצאה נגד הבעת דעתו הפוליטית בתוך המסגרת החינוכית. ועל כך אני מסכימה איתה.

יש המבקשים לעשות בעקרונות דמוקרטיה 'קרדום לחפור בו', כאילו הויכוח כאן הוא על הבעת דיעות של ספיר מול המחנך. ולטעמי אין זה כך, אינני נכנסת לרעיונות הפוליטיים, שלה או של המורה  הרי הדברים שעליהם הם מתווכחים הולבשו ב'סיסמתיזם' – קבוצה פוליטית קפצה על ההזדמנות למשוך בטלית וקבוצה אחרת קפצה על ההזדמנות למשוך גם היא לכיוון הנגדי. מסתובבים סביב נושא נותנים לו שמות אבל לא מגדירים את הבעיה האמיתית.

שתי הקבוצות יוצרות רעש, מקשטות את הנושא בסיסמאות שאולות מתחום המוסר, כמו זכויות ודמוקרטיה, מנסים לתת למציאות כותרת שאיננה מתאימה לה, כשהמציאות מכתיבה את עצמה ולא הסיסמאות

ורטה ניהל אמנם דיון ראוי כשלעצמי הייתי שמחה להיות נוכחת בו, אבל כשנשאל לדעתו אמר ורטה "ואני אמרתי להם שיש לדעתי מעשים של צה"ל שהם לא מוסריים". כמורה לפילוסופיה הייתי מצפה ממנו לא לדבר בהכללות ולא את כל צה"ל תחת כותרת מעורפלת. כשאמר שלדעתו צה"ל מבצע מעשים לא מוסריים הוא לא דייק, לא ציין אם כוונתו באג'נדה הפוליטית שצה"ל מבצע כצבא הכפוף לממשל, או אם כיוון למספר חייליפ שמבצעים מעשים לא מוסריים עליהם הם נשפטים. חוסר הדיוק שלו השאיר פתח נרחב לתסיסה ופרשנות בנוסח 'עיני המתבונן' בנושא טעון. 

זה ויכוח על חינוך ועל זהירות של מחנך להשתמש במעמדו כדי להביע דיעות מוגמרות בפני תלמידים, שמא ייסחפו אחרי דבריו אלה שאינם בשלים, שעדיין לא גיבשו לעצמם השקפת עולם.

מרופ מור יוסף נכנס לתודעה הציבורית עם דיווחיו על אריאל שרון ז"ל עת אושפז בהדסה לפני שמונה שנים, אז מור היה יוסף מנהל בית חולים, הוא זכור כי תבע בתודעתנו את המונח 'עצמוני' ובזכות חיקויו הנהדר של אסי כהן ב'ארץ נהדרת'

משעזב את תפקידו ומונה למנהל הביטוח הלאומי, לקח על עצמו מור יוסף ליעל את המוסד כך שאם היו אזרחים שעד כה התענו בלך ושוב לצורך מימוש זכויותיהם ושהיו צריכים להשתמש בחברות פרטיות לצורך קיצור הליכים בתמורה לכ-20 אחוזים דמי טיפול, יכולים עתה ליהנות מקיצור הליכים בתוך מסגרת הביטוח הלאומי.

זהו צעד גדול ונכבד שכולו מראה על עשיה, חריצות, יזמה וכוונות טובות.

אלא שעם פרוץ משבר בית החולים הדסה נמצאו מי שמפנים אצבע מאשימה דווקא למור יוסף, כאילו הוא בניהולו הקודם גרם לגירעונות.

עוד לא יבשה הדיו בכתבי השירוריה החדשה בביה"ח הדסה, וכבר מתחיל עליהום.

צירוף המקרים לא נראה לי. היות והבדיקה בהדסה בעינה ולא גובשו עדיין תוצאות חד משמעיות, ולאור התנהלותו הראויה לשבח של מור יוסף כמנהל הביטוח הלאומי לא נראה לי ראוי להפריע לו במימוש ההליך החיוני שהחל בו, ולהזיק לו באודו באיבו

וגם -

יש לי שאלה לפרשנים הכלכליים ומומחי הכלכלה והאוצר: אם נסכם את סך כל תשלומי האזרחים לביטוחי הבריאות בקופות החולים, לאיזה סכום נגיע? נגבה מאיתנו  הון עתק במשך שנים. האם אנחנו מקבלים את מלוא התמורה לביטוח הזה שהיקף התשלומים החודשיים שלו זהים כמעט להיקף הביטוחים הפרטיים? למה אין גמישות בבחירת הרופאים? 

למה התורים הארוכים?

שפע ברכות לנישואי בני הבלוגר הותיק (האתר שלי) 

https://plus.google.com/105814383571180205334/posts

מי שליבי יוצא אליהם בימים אלה הם האנשים המנותקים מחשמל. אני מנסה לדמיין לעצמי כיצד הם עוברים את הימים והלילות, בקור מקפיא ללא חימום וללא אור.

ראיתי כמה תמונות של אנשים מתחת לשמיכות, ללא מים, וללא אספקת מזון, אבל אני בטוחה שלכל משפחה מהמשפחות האלה הסיפור שונה. אין אפשרות לצלמם ו/או לראיינם ללא חשמל, ואם יש אפשרות, זמנית, של אייפון, הרי להטעינו בהמשך אי אפשר, אין להם גישה למחשב, לעדכן בפייסבוק, בבלוגים, וליבי יוצא אליהם.

איך מחממים תינוקות? איך מתחממים קשישים? ואם הדבר היחיד שפועל הוא הגז, האם הם אופים על מנת להתחמם? ובכלל למי יש היום סיר פלא? האם מישהו מצא לעצמו בבוידם בקבוק גומי חם? ואם מצא אולי הוא כבר דולף?

ומה קורה למקרר?  כשיש הפסקת חשמל הדבר הראשון שמדאיג הם המצרכים במקרר, ומחפשים לאפסן אצל שכנים עד שהעניין יתוקן וכשכל כך קר מה עדיף להשאיר המקרר פתוח או סגור?

ואם אפשר היה לתקשר עימם, האם היו יכולים בכלל לדבר מרוב קור? וכמה טוב היה לנחמן שי שלא הפסיק לשפשף ידיו בשידור כי לקח לו זמן כה רב להפשיר באולפן, בשידור החי, הוא סבל אמנם כמו יתר התושבים הקפואים אבל הייתה לו הפריבילגיה להגיע לאולפן לספר אבל גם להתחמם תוך כדי. וכמה טוב היה לו היה יכול לאסוף מעט חום בדלי לבני ביתו.

ראיתי גגות שקרסו, ונזכרתי איך היו אנשים שליגלגו אצלנו בשנים האחרונות, על האנשים הבונים גגות משופעים, כאילו מה אנחנו? אירופה?

ואני רוצה שייגמר הסיוט הזה, ולשמוע אותם מספרים איך הסתדרו, ומקווה שיישארו גם חוויות נעימות למזכרת מכל הסיוט הזה.

חדשות10

השמיים התבהרו, כבישים נפתחים, המדינה חוזרת לשגרה - אבל עבור רבים, הסערה נמשכת והם עדיין נצורים בבתים. הנה סיפורן של שלוש משפחות כאלה >> http://bit.ly/1bQP5iF

---

אני לא רוצה שיחשיכו לי את 'מציאות אחרת' את 'חלומות של אתמול' אפילו אם המילים מתאימות איכשהו למציאות. אני רוצה ליהנות ממעשה היצירה אפילו אם היוצר הוכתם - באשמתו או שלא באשמתו.

כשהמציאות נושכת והביס כואב, כשהחושך מאהיל על נפשי, ואני חוששת להאפיל על סביבתי הקרובה, אני מוצאת באומנויות ובעיקר במוסיקה מקור אור לרומם את רוחי.

סיפרתי איך אני מוצאת מפלט במוזיקה כאשר מציפות אותי תחושות שאין ביכולתי להתמודד עימן, עם דברים שאין באפשרותי לשנות.

אבל כשהמוסיקה עצמה יוצרת את הדילמה, כשהמקום שאני נמלטת אליו הוכתם, ואני חשה שאין מפלט, מה יקרה אז? מה יקרה כשאין מקום אליו נפשי יכולה להתרומם אליו, לאסוף כוחות, להעמיק את הנשימה?

כה העז ואמר ניטשה, שלאסוף שפע הוא לא רק למען עצמי, שפע שיש בי יעלה על גדותיו מלהכיל עד שסביבתי תיהנה מהעודפים ששטפו אותה.

לא הייתי רוצה לחיות בעולם בו אנשים כבויים וכבר אין להם מקורות אור כדי להקרין בהם על סביבתם, מקום שבו אי אפשר להטעין את המצברים של הנפש כדי שתאסוף כוח להתמודד עם החיים. מקום בו נפש לא תמצא מזור לרפא גוף.

את האמנות של קראואג'יו אהבתי אפילו כשהיה בה מהאלימות, אבל כשנודע לי שרצח זה כבר לא היה אותו הדבר. ואפילו שיש תיאוריות שרצח בשוגג, אישיותו כבר הוכתמה בעיני, ואמנותו לא היה בה אותו אפקט מרומם שהיה לה עלי כמו קודם.

כשאני צופה בסרטים של וודי אלן אני כמעט מצליחה לשכוח לגמרי את עוונותיו ולהתמקד בעשייה הגאונית שלו.

מהמוסיקה של מוצרט נהניתי פחות אחרי שראיתי את הסרט וההצגה עליו, כשלקחו חירות לספר על חייו עד שדמותו הפכה מגוחכת. לקח לי זמן להתעלם ולומר לעצמי שיש משהו באדם שאוהב להעריץ ולהאליל ואחר כך להפיל ולכתוש עד דק. מהמוסיקה של בטהובן כבר למדתי ליהנות פר סה, אפילו שהסיפורים עליו כבר הפכו נטורליסטים להחליא, אני מצליחה להתעלם לחלוטין מהסיפורים ומאפשרת לנפשי לדאות על כנפי המוסיקה שלו.

במקום להתמקד בכשרונו של אומן ובשפע שהוא מעניק, ולהתבשם בשפע הזה שיפיץ ניחוחו, מחפש אדם ולחטט ולענות את אישיותו של היוצר, כדי למצוא בה את ביצת הזהב, ומשלא מצא, ימצא במקום שהאדם הנושא את הכישרון הוא בשר כמותו, שאין למצוא את הביצה בקרביים של היוצר, כי בינתיים בחיפוש בקרביים הרג האדם את התרנגולת המטילה, ושיש ליהנות ממנה רק בבחינת 'תיהנה מאורה ואל תיגע בה'.

אומרים היום שבעידן האינטרנט הדבר לא אפשרי, שהמיסחור של המדיה גורם להאללת יתר, ולצעקה 'המלך הוא עירום' אחריה. כאילו מכת גורל היא שכאילו הפכה המדיה בני אדם לידוענים ולכן זכותה המוסרית היא גם להרוג אותם, כאילו אינם אדם אלא יציר כפיהם להתעמר בו ללא רגשות אשם. 'כשהם צריכים אותנו הם מחזרים אחרינו, לכן זכותנו לכתוב עליהם כרצוננו'. זה לא מוסרי. כרוצחי נפש או תדמית או שמן טוב של אדם הם, מעלים ומוחקים מטאפורית נפשות.

והידוענים? גם הם אינם פטורים מלשמור על אמות המוסר שלהם, אפילו שהם שרים מהלב וחודרים ללב, מסרים כפולים עלולים להותיר אותנו מרוחקים ודלים מן השפע המוסיקלי שהם יכולים להעניק לנו. את דרור נפשנו ללא כוח מעוף, כבמציאות אחרת, כחלומות של אתמול.