יום הכיפורים הוא יום חג לילדים, הם מתכוננים ליום הזה ממרקים ומצחצחים את האופניים, הגלגיליות, הסקייטבורדים (איך מכנים בעברית?), קובעים מסלולים עם חברים.

חגיגה.

מי שלא מתכונן לזה כראוי אלה אנחנו המבוגרים. אנחנו מתכוננים לרצינות של החג, לחגיגיות של השקט, לארוחה המפסקת, לתפילה, לפתיחת שערי שמיים, עושים חשבון נפש. יש הצמים, ויש שרק נהנים מהשלווה ומאפשרים לילדים חופש מוחלט - שהרי אין צורך בהשגחה, אין מכוניות על הכביש.

החופש הזה מלווה בחששות רבים, כי תאונות כן קורות. בכל יום כיפורים, יש התנגשויות בין רוכבי אופנים או משחקי גלגל אחרים ובתקווה שהשנה המקרים יהיו פחותים. רוב המבוגרים מקבלים זאת מכת גורל, מתייחסים לתופעה כלעוד מכת טבע בלתי נמנעת - הם לא רוצים שילדם יהיה יוצא דופן ונותנים לו את החופש, יחד עם זאת הם מתפללים בליבם שדבר לא יקרה לילדם או ילדתם היקרים.

ואולי אין זו מכת טבע? אולי אפשר להתכונן גם לכך בבחינת 'הרואה את הנולד'? אולי אפשר להכיל את חוקי הנסיעה בכביש גם על רוכב האופניים. זו יכולה להיות הכנה נהדרת לתרבות נהיגה עתידית, ואלה שחשים שאופנים הם כהפקר בידי המשתמש, אולי יבינו סוף סוף ששבילי האופניים אינם רק פס כחול לקישוט, שהם מיועדים להם, לרוכבים ושאין צורך לתמרן בין עוברים ושבים על המדרכות בימי חולין. אפשר ללמדם לשמור על הימין, לתת זכות קדימה, לשמור מרחק, אין צורך לאפשר בפקרות מוחלטת ומסוכנת של רכיבה זה מול זה בתקווה שלא יתנגשו. אפשר גם אחרת.

גמר חתימה טובה

מתכוננים -

יום כיפור תשס"ט: העם היהודי עוצר לחשבון נפש http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/797/371.html

גדעון אביטל אפשטיין, מנתח ומסביר אצל לונדון וקירשנבאום(דקה 36)  את תחושות ההלם של מלחמת יום הכיפורים, את הדחקת הזיכרון, איך לא מובע הכאב 40 שנים, איך הספר 'נוילנד' העוסק באיש ובטראומה יוצא כל כך הרבה שנים אחרי, כששמעתי זאת חשתי גם אצלי בסימפטומים של הדחקה, חשתי שלא דיברתי עליהם עם איש, שהרי עם חברי שהיו אז בצבא יש הבנה שבשתיקה ולא היה צריך ללהרחיב מילים – היינו רק מתעדכנים ועוברים לשוחח על נושאים אחרים.

הדברים ששמעתי מפי אפשטיין שהציג את ספרו הקרב על הזיכרון היציפו בי תמונות מאז, של צהריים דוממים, אזעקה קורעת שקט מקודש, בהלה, הבנה אינסטינקטיבית שמשהו רע קרה ועוד קורה. אני נזכרת בתחושות, בימים ארוכים של חרדה בהם די היה לראות את פני המנהיגים, לא היה צריך לפענח מילים. אלה היו ימים של דאגה לחברים, ימים של המתנה לבשורה טובה, ולו אחת, לחרדה משמועות על מספר נופלים, על גודל אסון.

לקראת סיום המלחמה ההיא (הייתה גם ה'התשה') היגיע אלי חבר מתל אביב, הוא רצה שאלווה אותו לבית הקברות הצבאי לבקר חברים. כשהיגענו ראינו יער של מצבות.

הוא אמר: “עיר הנוער"

אני פרצתי בבכי. הוא לא ידע את נפשו מצער על שגרם לי לבכות, אני חשתי שבכיתי סוף סוף אחרי חודשים של הלם.

אני זוכרת את דדו הנהדר שעשה הכל נכון, שידע לשמור על רוחנו איתנה ואני זוכרת את מה שעשו לו ואיך הוא נגמר. וליבי נחמץ

וכאילו היה זה היום, אני חשה באובדן התמימות, בההתפכחות הכואבת, איך היינו צעירים חדורי תקווה לעתיד מבטיח, וביום אחד האופק האפיר והתחלנו לחיות את היומיום.

שמרי שמרי ארצי שלי *
שברי חלום 
ישראלי. 

הביתה, הביתה 
כי עוד לא ניתן 
כל מה שהובטח לנו מזמן...

במוצאי החג ראיתי שוב, את ההופעה הראשונה של "כוורת", 40 שנים לא ראיתי אותה, אבל זכרתי הרבה, את התזזיתיות והמוסיקה והכישרונות וההומור הנפלא, אבל בראייה השנייה עכשיו ראיתי עוד משהו, את הומור הנונסנס שהתאים לנו כל כך כשהפסקנו לחפש משמעות, ואת 'נתתי לה חיי.

הזדקנו באחת.

היום אני גם יכולה לראות איך הפכנו ב – 6 לאוקטובר 1973 לעם הומוגני עת ילדי שנות החמישים שרתו עם ילדי הצברים, איך הפכנו לעם אחד, וצר לי על אותם אנשים שלא מסוגלים לראות זאת.

                                                                     כוורת - נתתי לה חיי  ► 2:59► 2:59

לונדון וקירשנבאום, 1.9.13 דקה 36 

http://lnk.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1002571

* מתוך השיר 'הביתה' אהוד מנור: יאיר קלינגר

נתתי לה חיי  http://www.youtube.com/watch?v=KmiduiRMq2c

סוף סוף עשה שי פירון מעשה אמיץ ושבר את נוהל בחינות המיצב שנכנסו למערכת בתקופת שושני כנמכ”ל. בחינות המיצב גרמו מועקה מיותרת בקרב תלמידים ומורים וסחטו מהם את חדוות הלמידה – שלטעמי בלעדיה אין למידה באמת.

ביטול בחינות המיצב מעורר אצלי תקווה נוספת, שגם חטיבות הביניים יבוטלו. שמשהו במעבר הדרסטי שבין החממה (מעכשיו, כן?) של בית הספר היסודי והמעבר לתיכונים יישתנה. אני זוכרת את כותרות העיתונים כשנפתחה חטיבת הביניים הראשונה בהרצלייה, תלמידים השכיבו את עצמם על הכבישים, החלה האלימות, ואני משוכנעת שהיו עוד תופעות קשות שעלולות היו להשפיע על אופי התלמידים כבוגרים, כאנשים לעתיד.

מאז ההשתרעות של ילדים בני 13 על הכביש קיוויתי שחטיבות הביניים לא תמשכנה להתפרש ברחבי הארץ, ולדאבוני שגיתי.

הבנתי אז את מהותן של חטיבות הביניים, הם הועתקו מארצות הברית ומטרתן הייתה להעלות את רמת הלימודים ולהחיות את שנת הלימודים האחרונה של אז בבית הספר היסודי – כיתה ח' - שהתמסמסה בחגיגת סיום שנתית אחת גדולה ולהביא למה שנקרא אז 'אינטגרציה'. לשם כך הושכלו מורים, רמת השכלת המורים באמת עלתה, אבל רמת ההשגיות הלימודית הזו תבעה מחיר על חשבון דברים אחרים חשובים לא פחות ולדעתי אף יותר – כמו אישיותם וחדוות הלמידה של ילדים. שלא לדבר על נושא ההסעות לבתי הספר שם הייתה האלימות קשה ממש ורק נהג מסכן היה שם בשביל לדאוג לנסיעה שלווה ובטוחה.

מה שקרה בפועל עם המעבר לחטיבות גרם להעמסת יתר על חווית הלמידה של ילדים כבר מהכיתה הרביעית, דהיינו בכיתה ד' הם כבר נכנסו לאוירה של מתיחות מתמדת, הם הולעטו במבחנים כהכנה לחטיבה וה'מיצב' ביניהם כבר מהכיתה ד', הם למדו מתוך השגיות ותחרות סמויה בין בתי ספר על התואר של בית הספר עם הציונים הגבוהים ביותר.

בתקופה זו צומצמו בד בבד ועד להיעלמות לימודי העשרה כמו לימודי טבע, אמנות. על מוסיקה בכלל אין מה לדבר, לימודי העשרה אלה חיוניים לזהותו של ילד לשם גילוי כישרונו הייחודי, לשם גיבוש זהותו ולשם הביטחון העצמי שלו כשהוא מבטא את עצמו ביצירה. מי שרצה מהדברים האלה עבור ילדיו נשא בהוצאות כספיות גבוהות אחרי שעות הלימודים. בעיירות הפיתוח לא צומצמו שעות אלה.

כשהועתק דגם החטיבה מארה"ב לישראל, כבר היו תופעות אלימות בחטיבות בארה"ב, לדאבוני התעלמו מהן בשיקול הדעת אם ליישם את הרעיון בישראל אם לאו.

לפני זמן לא רב, בטיול קיץ אחד ברומא וסביבותיה, נהניתי מהשלווה שם, מהניתוק מהחדשות ומהאוירה האלימה משהו בארץ. ערב אחד כשנסענו (מקהלה) להופעה בפרוור ציורי ומקסים בסובב רומא ראיתי לזוועתי הרבה נער איטלקי כבן 12/13 רץ ומתייצב מול האוטובוס שלנו שהיה בנסיעה. למזלם של כולם הנסיעה הייתה איטית והנהג הספיק לבלום. עד אז הייתי בטוחה שרק ילדים בישראל מבטאים את אלימותם בגלל מה שנקרא אז 'המצב' אצלנו. בהמשך פגשתי מורים איטלקים והסתבר לי שחטיבות הביניים כבר מיושמות גם שם. מיד עשיתי את החיבור. אני משוכנעת שזה הטריגר למעשה של הנער. אני משוכנעת שלמסקנה שלי יש בסיס עמוק יותר מאשר 'לחפש מתחת לפנס'.

אני כל כך מקווה שהשר החדש יחקור את הנושא לעומק, יסיק את המסקנות המתבקשות וימשיך לרענן את המערכת לטובת הילדים, הדור הבא שלנו. ולוואי ויגדל בשמחת חיים אל שמחת חיים.

Melinda Byers American

Little Gardner

 אמנון, למה אתה מספר לנו שהפנית עורף להוריך כדי להידמות למשהו שנקרא אשכנזים? למה אתה מספר לכל העולם למי שרוצה לשמוע ולמי שאיננו רוצה לשמוע שנישאת לאישתך כי היא אשכנזיה?

שני דודים שלי רצו להידמות לבידואים, לפלחים עובדי האדמה בארץ ישראל פלשתינה, אז הם היפנו עורף למשפחתם, הותירו מאחור הורים ושני אחים, את האחות הבכורה ואת אבי הכי צעיר, ועלו לארץ בעליה הבלתי ליגאלית. דודי השני עזב לימודי רפואת שינים בוינה והתפלח לבאי המכביה הראשונה ונשאר בארץ. אני מבטיחה לך שגם הם התחרטו שהם נטשו את המשפחה בשביל אידיאל, בשביל לחיות בפתח תקווה של שנות ה-30 חיי מחסור, בשביל לסלול כבישים, בידיים, ואח"כ גם נישאו וילדו ילדים קטנים שעברו כאן את מאורעות מלחמת השיחרור, ניצולי שואה גויסו ומתו.

היגעתי הנה עם הורי בשנות החמישים. אבל אני הייתי ילדה של אחרי המלחמה הנוראה. רק אבי שרד מהמשפחה. אני בטוחה שאחיו התחרטו שנטשו את התרבות היהודית הגלותית בשביל אידיאל, לבנות ארץ ישראל חדשה של אנשים חדשים, שכונו אח"כ צברים. עד יום מותם הם התגעגעו למשפחות שנטשו. וכשראיתי אותם, וכשראה אותם כל העולם הערצנו אותם. והיו כאלה גלותיים שרצו להיות גם, ולא תמיד הצליחו, ולמדו לדבר בריש גרונית וללבוש מכנסיים קצרים וכובע טמבל.

ואתה יודע למה? כי באמת יש להודות להם שבאנו למדינה מן המוכן, כי באמת היה מה להעריץ, הם השאירו תרבות, משפחה בשביל אידיאל, בשביל לבנות מדינה ליהודים כדי שלא יהיו יותר קרבן לרדיפות ופוגרומים. על היטלר איש לא חלם, על האיש עם רגשי הנחיתות עם המוצא היהודי, שרצה למחוק את כל העדויות למוצאו.

ולמה אתה שינית את תרבותך ונטשת את הוריך? כי רצית להידמות להם גם, הערצת אותם גם, אבל האם עשית זאת בגלל אידיאל?

לא!

עשית זאת למען עצמך והתפתותך האישית. וזה ההבדל הגדול. אתה בנית את עצמך, אבל האנשים ההם שנטשו אב ואם בנו מדינה סיכנו את עצמם, הקריבו את עצמם למען כך. אתה בנית את עצמך, טיפחת את המניירות החיצוניות, אבל לא למדת עד הסוף את הסיפור, הוא לא עניין אותך כי כל כך רצית להיות.

אז מה? אתה מתחרט עכשיו? שילמת מחיר? על מה? על התפתחות אישית ובניית אגו ריק מתוכןשלא מבין ולא מכיר לא רוצה להבין ולא רוצה להכיר את הסיפור האמיתי? ועכשיו אחרי שגבהת ורמת אתה מנסה להבעיר את השטח?

והאנשים הנערצים האלה שבאו, סללו, נלחמו, נלחמו על העברית? גם אני, עולה משנות החמישים, וגם אני אכן מעריצה אותם על מפעלם, כי הם בנו את המדינה הזאת יש מאין.

אז הם מגובשים? ויש להם גאוות יחידה? ואיש לא יכול להיכנס לתוכה? לא אני ולא אתה, אני בחרתי להודות להם ולהעריץ אותם עד סוף ימי ולהרגיש חייבת להם ורק להצטער שלא הייתי חלק מהם אבל לא במחיר מחקת אישיותי הייחודית, אני עדיין מדברת בריש מתגלגלת, מכנסיים קצרים היה לי נוח, כובע טמבל שנאתי ואני יודעת להוקיר תודה וטוב. האני לא מנסה להיות מישהו שהוא לא אני ובהחלט חשה חייבת וחשה שהשליחות שלי היא לשמור על המדינה הזו, גם מבפנים, לחבק ולאהוב את כולם, להכילם ולא לכעוס שאינני יעולה להשיג את מה שלא ניתן כבר להשגה. את מה שכבר הושג..

ואתה?

מה?

לפי הפרומואים של התוכנית הבאה אתה מנסה להבעיר את השטח. בתוכנית השנייה דובבת אנשים עד שיאמרו מה שרצית לשמוע. והראית לכולם את חצי הכוס הריקה. האם תמשיך בזאת גם בתוכנית הבאה?

האם תתעלם ממשה וחצי? מאשכנזי? ממופז? משלמה מעוז, מראש הפקולטה בפועל ללשון באוניברסיטה העברית פרופ' בן אשר? מרינו צרור? מבן דרור ימיני? כי הם אינם מתאימים לתיאוריה שבנית לעצמך בחוסר כנות ובחוסר הבנה של חצי הכוס המלאה, של התגבשות חברה חדשה בישראל, חברה שיכולה להיות לחברה דוגמא.

יש כל כך הרבה עורכי דין בני עדות המזרח, ושופטים. אז בבית המשפט העליון אין? זה מה שמטריד אותך? ומה עם זליכה? ושטרית? ופרופ' עוזי רבי? והם אפילו לא שינו ולא ניסו לשנות את שמם. ויש עוד כל כך הרבה שתקצר היריעה למנותם כאן. ואני מקווה שהם ייצאו נגדך.

אמנון, הכנסת את עצמך לבוץ. אל תגרור את כל עם ישראל היושב בציון לתוכו.

תמיד חיבבתי את אמנון לוי, את הגישה שלו לאנשים ולנושאים, תמיד בדחילו ורחימו, אף פעם לא מתנשא, לא כזה שחושב שהוא יודע כל, תמיד מקשיב ולומד. תמיד נעם לי קולו וטון הדיבור שלו.

במיוחד אהבתי אותו מסיפור הכבשה ומכונת הכביסה.

ועכשיו, בסקרנות מהולה בתימהון אני רואה שהוא מדבר על שדים ואני מקווה שהוא לא מאמין בשדים, שהוא יודע שהם אינם קיימים, גם רוחות לא, אז למה הוא פתאום נותן במה לשד, מטפח אותו משקה אותו ומתבוסס בבוץ שנוצר?

קשה לי להבין. לו זה לא היה אמנון לוי מהשורות שלמעלה, לא הייתי טורחת להקשיב לו. אבל מכיוון שיש לי הערכה אליו - אתייחס ואפילו אספר לו כמה סיפורים מנקודת המבט הצרה שלי בנושא.

למשל: שכשהייתי קטנה מאד במדבר של באר שבע, בהירת העור שכמוני, ובהירת השיער, הייתי נכווית מהשמש הקופחת. וזה כאב. ללכת לים עם החבר'ה בצעירותי לא יכולתי כי זה היה סבל. אבל הייתי מכריחה את עצמי (לנסוע עם החבר'ה לחוף אשקלון) כי לפעמים לא רציתי לשבת בבית בשבתות. לפעמים הייתי מפצה את עצמי ב'המסך עולה' ואפילו נהניתי.

וכשהייתי ממש קטנה קינאתי באנשים השזופים, וקיויתי שהנמשים הגדולים והכהים שכיסו את פני יתאחדו ויהיה לי עור פנים שזוף...

כשהייתי ילדה טיפה יותר גדולה, בגיל בית ספר עממי, היו אנשים שהיו אומרים לי – "חבל שלא הרגו אתכם בשואה". לא ספרתי להורי. זה היה מכאיב להם. יותר מידי. רק בזיקנתם סיפרתי, יום אחד הנושא עלה והדברים ברחו מיפי. כבר היו להם נכדים וחשבתי שהם כבר יוכלו להתמודד.

אמנם שנאתי את האנשים שאמרו את הדברים, אני נושאת אותם בתוכי כל השנים, אבל לא עלה על דעתי להאשים שכבות שלמות של אוכלוסיה בדברים, או לחשוב שכו-לם חושבים ככה או לכעוס עליהם בצורה גורפת. תמיד כיבדתי כל אדם אלא אם הוכיח אחרת. גדלתי עם ילדים עולים כמוני, מארצות שונות מכל רחבי העולם, ולו לא היה עורי כה דק ורגיש אפילו לא הייתי יודעת שיש הבדלים בצבעי העור. לכל ילד, אז, ומבוגר היום היו כל כך הרבה תכונות נחמדות וכובשות. גדלתי באוירה שיוויונית וכהוכחה – רבים מחברי וחברותי נשואים נישואין מעורבים עדתית. אף אחד מהם לא חש נעלה או נחות מהאחר.

בקשר להשכלה גבוהה אני רוצה לומר לאמנון שלצערי ילדי למדו בבתי ספר עיוניים ולא נפתחה בפניהם האופציה המקצועית עד שהיה מאוחר מידי. אני תמיד דגלתי בעבודת כפיים כדרך חיים בריאה, ולא בישיבה צפופה במשרדים על האינטריגות שבהם. רופאים רבים היו רוצים, ויש שמימשו, ופתחו סטקיות או פלאפליות או משהו בסיגנון, גם אנשי היי-טק, ורבים עדיין חולמים בכיוון)

היום בעלי המלאכה עובדים ומפרנסים בכבוד ובשמחת עשייה את משפחותיהם, ואילו המשכילים כביכול, אלה שפותו ללמוד עוד תואר ועוד תואר, רבים מהם עבודתם אינה מובטחת, אינה מתגמלת, או שהם יושבים בבית ומרוב השכלה יושבים בשקט ומתביישים. רוב דומם משכיל ואומלל שחי על חסכונות הוריו

אז בבקשה אמנון, תקטין את השד בתוכך, או שתודה שאין דבר כזה שדים. עצם העובדה שהשתמשת במונח 'שד' מותירה בי תקווה ששנינו כשאנחנו מדברים או חושבים 'שד' יש לנו אותה הקונוטציה – לא היה ולא נברא.

ומי שרואה עצמו נחות – שלא יאשים אחרים, ומי שרואה את עצמו נישא – נו, זה הרי נובע מאותו המקום – נחיתות. אז נא לא להיעלב מאנשים נישאים/נחותים וליחס להם משמעויות עדתיות גורפות וטפלות.

שֵׁד

יצור מיתולוגי על טבעי, הנפוץ בפולקלור ובאמונה של עמים רבים. השד הינו בעל כוח מופלא המופיע בסיפורים ואגדות כאחד המנסה לפגוע בבני האדם.

תרגום

• אנגלית: demon‏‏‏‏

  ---

תודה ל עדה ק. http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=231930&blogcode=13871433