B.logi

כל הערוצים שידרו אמש במשך שעות תמונות מה'פלאס דה רפיבליק' ו-'ז'סווי שארלי'

הקהילה היהודית נושאת שלטים בצעדת המיליון בפריז   צילום: רויטרס 

היו סקירות ופרשנויות, ביניהם נראו האומרים ''נשתה את דמם'... 'הרחובות שלהם יתמלאו בדם...'

לא יכולתי לשאת יותר את המועקה, עברתי לערוצים הצרפתיים.

כשהחלו הצילומים מתוך בית הכנסת, וכשכבר היה ברור שלא יהיו נאומים, שבעתי מהם ומשלל הכובעים שציינו את משתתפי התפילה כל אחד לפי דתו. ראיתי כיפות בכל הצבעים, גם סגולה ראיתי אפילו כיפה אדומה אחת.

לדעתי היה שם פיספוס. אמנם הניחו לנאומים - כי די למילים שלא יוכלו להכיל - אבל אם הייתה התפילה מנוצלת לפרשנות רקע תוך כדי, היה העולם נחשף ליהדות לצניעותה ולעומקה.

עברתי ל Arte ראיתי שעומדים לשדר שם את הקונצרט הכי אהוב עלי לכינור. תוך כדי האזנה התחיל ליבי להתרחב, עיני הוצפו סוף סוף בדמעות שהמילים והתמונות עצרו ואצרו בו את הכאב וההלם זה ארבעה ימים, הדמעות זלגו גם על עיר האורות, על אלה שלימדו את העולם איך לאהוב, שידעו לחבק כל מהגר ועל מה שהשיבו להם במקום תודה.

Sergey Khachatryan plays Bruch violin concerto - YouTube

www.youtube.com/watch?v=V4iAJknu0Ok

29 ביוני 2014 - הועלה על-ידי Astgh Aslibekyan

Sergey Khachatryan plays Bruch violin concerto n° 1 in G minor, op.26 with Orchestre de Paris ...

תמונה במקום אלף מילים ויותר :

                                                                                קריקטורה מעיתון הארץ

וכשאלה פני דברים לא נותר לי אלא להתעטף בעצב. אינני רואה את עצמי כחלק מהתמונה, אינני רואה כיצד אוכל לשפר אותה, איני רוצה להתערב בין הניצים, ואינני רוצה לבחור צד או באיש מהם. הם הכניסו את עצמם לבוץ הזה והם צריכים לצאת מזה בעצמם, ואם לא - לצאת מהתמונה לגמרי ולפנותה לאנשים ראויים מהם.

מתוך אתר 4040:

עובדי ערוץ 10 הגיעו לבית ציוני אמריקה בתל אביב - מקום התכנסות חלק מחברי מועצת הרשות השנייה וניסו להכנס למקום, תוך שהם דופקים בחוזקה על הדלת. העובדים מוחים על האפשרות שהערוץ ייסגר עקב מצבו הכלכלי.

כזכור, הלילה הופסקו לכמה שעות שידורי הערוץ.

ברדיו חיפה דווח כי מאוחר יותר הם הוכנסו, אך נמסר להם כי הישיבה תמה. יו״ר מועצת הרשות השנייה, אווה מדז׳יבוז׳, שוחחה עם אנשי ערוץ 10 ובהם אורלי וגיא, מתן חודרוב וטלי בן עובדיה והבהירה כי עליהם לשלם את חוב 36 מיליון ש״ח, אחרת לא תהיה שום אפשרות לסייע לערוץ.  

משהו שמצאתי היום ברשת, אינני מבינה מילה, אבל המוזיקה והביצוע מנחמים אותי מעט, נשמעים לי כתפילה 

   אני שומעת את ההכפשות ההקלטות ובא לי לבכות, פעם היה ראש ממשלה שעשה דבר או שניים, ועוד ראש ממשלה שהיה שר בטחון מעולה והייתי בוחרת בו שוב, ובאה אישה עם הקלטות ומשמיעה אותן לציבור ויש לי תחושה שזהו, אין הנהגה ראויה, אין תחליפים לעתיד, ואם ההכפשה מגיעה עד לראשי המוסד, אין ביטחוניסט ראוי להוליך ולשמור על המדינה הזו,

   ובחור ערבי צדיק וצח כשלג שלא תקף שוטרים עם סכין מאכלת וכל הערבים מתקוממים על מותו.

   והדברים לא מתבררים כראוי, מטיחים בנו את חצאי הדברים, חצאי ההקלטות, חצאי האמיתות כאילו אין כאן עם היושב בציון, עם שכולו גאווה, שכולו תקווה שרוצה לחיות בכבוד.

   ויש המספרים לנו את הסיפורים, כמה מהם לא יכולים לכבוש את הנאתם מהסנסציות כביכול, כי סנסנציות הן שלפי תפיסתם העקומה בונות אותם ואת הקריירה שלהם.

   ואני שואלת האין להם ילדים, הורים שמחפשים מעט כבוד עצמי, מעט גאווה לאומית? מה הם אומרים על השמחת עניים הזו שלא במקומה?

שהרי מדינה היא חלק מזהותנו, כמו המשפחה, הבית החברים - כך המדינה, חלק מאיתנו היא, חלק מעצמנו ומהווייתנו

   כשאני 'משוחחת' עם אבי הנבון ז"ל בענייני דיומא הבוערים אני 'שומעת' אותו אומר בביטול: "מילקי שמילקי". כאילו סיפור המילקי, והלואי ואתבדה כמו מחאת הקוטג' - הוא עוד סמליל נוח לשימוש ולתצוגה התופס תאוצה ועוד מעט תקום מפלגה בלי עתיד וחוזר חלילה נתבוסס בביצת מוצרי החלב* לעולמי עד.

   משראיתי שמשה כחלון הוא שיעמוד בראש המפלגה החדשה ניצוץ מה של תקווה החל להבזיק בי, הנה הדובדבן על הקצפת הרשתי לעצמי לקוות, שהרי בשוק הסלולר, שבזמנו נראה כאילו הקרטל קם עלינו לעושקנו, קרטל בעל כוח כלכלי ללא ספק - כחלון עשה מהפך גדול ואמיץ, ואם יקום בראש מפלגה, כמובן שיהיה לה עתיד כך אני מרשה לעצמי לקוות.

מה שמפליא אותי במדינתנו הקטנה והנאנקת זה שבחברתנו לא הופקו לקחים ממהפך הסלולאר (אני עדיין מצפה לחזרה לדור שתיים, כי מי צריך לסחוב את כל העולם לכל מקום כל הזמן, זה כל כך כ ב ד, גם הקרינה לא מוסיפה, והילדים נשאבו...) מה שמפליא אותי זה שאיש כאן לא לקח כדוגמא את מהפך הסלולאר, כדי לשפר את השירות ולייעל אותו, כאילו כל עניין עסקי הוא עולם בפני עצמו שיש לטפל בו בנפרד, לקחים לא הופקו ולא יושמו במאקרו.

   יש תחושה בציבור שבכל דבר הנוגע לשווה-כסף השוק הפך להפקר, שכל מי שמוכר משהו, סחורה או עבודה - יחוש פראייר אם לא יכפיל את דרישתו לתשלום, אתן דוגמא מעצמי: אינסטלטור שהתכונן לעשות אצלי עבודה והעריך אותה בכ- שלושת אלפים שקלים, נתבקש תמורת חמישים שקלים לביקור ולייעוץ לעזוב את המקום בתודה רבה כי יש לי ביטוח. הוא לא היה מוכן לעזוב, בדין ודברים טלפוני עם 'הבוס הגדול' שלו הוא דרש אלף וחמש מאות שקלים, לא פחות, הופעתו הפיזית המאיימת (והיה איתו עוד עובד) אילצה אותי לצלצל תכף ומיד למשטרה ( “אל תתווכחי איתו אנחנו בדרך” ) שהייתה בדרך, התפשרנו שאשלם מאה וחמישים שקלים בתנאי שאבטל את הקריאה. אני כבר לא מדברת על הזוועה שבארוע, אבל האם זו עליה של .. 300% לביקור? שמא טעיתי? כל מוצר שעלה לפני מספר חודשים עשרה שקלים, עולה עכשיו חמישה עשר עד עשרים שקלים, החל מעוגות מוכנות וכלה בזר פרחים עלוב. הקוטג' בפעם האחרונה שבדקתי עלה שישה שקלים.

   החזרה לחשש מפרייריות שגובר על כל חוש מוסרי מזכירה לי את " יד-לין ”. אז, לפני שהסיפור התפוצץ - מי שלא השתמש בכספי המדינה נחשב לפראייר, המחסנים התרוקנו. הלקח מ'יד-לין' נלמד, ההסתדרות כוחה כבר לא כשהיה, היה מהפך שילטוני. בעקבות נפילת מניות הבנקים, נכסי המדינה נמכרו כמעט כולם לשוק הפרטי.

   הרבה חללים נפלו במעבר החד הזה, הכל כמעט הופרט, אבל שלטון ה'אני לא פראייר' השתלט שוב והפעם מתוך השוק הפרטי.

ואני שואלת, מקיצוניות אחת לאחרת, מה חסר כאן? למה הכל או לא כלום? למה משליטת המדינה בנכסים הכל הפך לשליטת הפקר בנכסים, המדינה זזה הצידה? נותנת לשוק להתפרע.

   למדינה יש עוד מה לעשות, היא יכולה לפקח. במקום לשלב ידיים בג'ונגל שנוצר כאן כאילו אמרה: 'תנו לנערים לשחק לפני' היא יכולה להקנות מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטאות שלמדו לחינם, על חשבונם, או על חשבון המדינה. הם יכולים לשמש כמפקחים ומבקרים על השוק שמוסריותו הפכה למוטלת בספק.

* ובקשר לשלטון ללא מצרים של מוצרי חלב הפרה אני רוצה למחות בשם כל הרגישים למוצרים הללו ולשאול מדוע עושקים אותנו במחירי מוצרי חלב העיזים הכבשים ושאר תחליפים בריאים פי כמה, אפילו לאלה הלא רגישים. למה 250 גרם דל גבינת עיזים עולה בין -.15-.-17 שקלים

ל מ ה ככה ? למה ?

מיצאו אותי גם בפייסבוק -

אני עוד זוכרת משהו מזמן המלחמה בעזה, זו שנשתכחה כמעט, אני זוכרת שיחה עם בת דודתי האחת והיחידה, על כמה רע זה מלחמה, ושרק לא יחזרו לאכול אחד את השני אחריה. יחזרו גם יחזרו ויאכלו לתיאבון היא אמרה. ובכן היא צדקה.

זיכרון המלחמה הטראומטית האחרונה טבע בענייני העליהום של הבלתי נלאים: אשכנזי, גלאנט, פישר, ארביב, כולם מאשימים את כולם בהון שילטון וסתם תאוות שילטון, ועוד לא הספקתי להבין מה עושים שילטונות אצל פינטו וכבר פרשה חדשה. איילה וגאולה.

אמש היה חשוב לי לראות מה תעשה איילה ומה יעשה הערוץ הראשון לאחר הכותרות שאין להן סוף, והייתי די מרוצה, שכן איילה חסון העבירה את שרביט הדיון למזל מועלם הנבונה, הדיון אכן עבר מכובדות מסגנון של 'הנה הקסות מושכות זו לזו בשערות' לדיון ענייני 'שר התפטר, בואו ננסה להבין למה'  בדקתי בערוצים האחרים וגם שם הדיון נערך באותה הרוח.

נחה רוחי.

אבל הבוקר עם הקפה במקום עיתון, אני פותחת הפייסבוק, ככה להיות בעניינים, ומה רואות עיני? מישהו לקח על עצמו את פרוייקט ה-'הבה נחמם את האש נוסיפה קיסמים קונסיפרטיביים לעורבים החגים רעבים למעלה מחכים לארוחה שודאי תגיע'

אותו מאכיל עורבים בחש ובחש ומצא שבעלה של איילה חסון נהנה משירותיו של מישהו שקיבל מישרה בראשות השידור, וכולו... וכולו... לא אצטט כי רק אשרת את המאכיל והעורבים, שהיגיעו עד לחלוקת שני הזוגות לשני מחנות של תומכי ביבי ותומכי … סימן שאלה גדול, ובמצוקתי כי רבה היא, אני משחזרת לעצמי את העובדות הבאות:

א. איילה חסון ביקשה מגאולה אבן לא לראיין את גילה גמליאל

ב. גאולה אבן עזבה את המקום בסערה, כועסת ולא היגישה את 'המוסף' כלל

ג. השר סער התפטר

אני מנסה לחבר בין שלושת הסעיפים שעקבו זה אחר זה ומנסה ליצור שרשרת אירועים הגיונית ולא מצליחה, אני לא מצליחה להבין מה הקשר בין סעיף א לבין סעיף ב, כי אם בוסית שלי הייתה מבקשת ממני איזה דבר הייתי מצייתת, ולחילופין, אם לא הייתי מצייתת לא הייתי עוזבת את מקום העבודה בסערה.

ואם הייתי עוזבת מקום עבודה בסערה לא הייתי מצפה מבן זוגי מיד לאחר מכן שיעזוב גם הוא בסער את מקום עבודתו.

זה החל כספין תקשורתי שלא בדיוק ברור מדוע ולמה החל, אבל ברור מאד שזהו ספין פוליטי שמנסה להיות מה שהוא לא, ולא מצליח.

אבל מה אני יודעת? גם את אשכנזי אהבתי ולא אהבתי מה שנעשה סביבו, בכל זאת רמטכ"ל בצה"ל שלנו, את אולמלט אהבתי ולא הבנתי מה רוצים ממנו, כי הוא ראש ממשלה שלי ואוי לבושה, ולקצב כל כך האמנתי כי הוא נשיא המדינה. שלא לדבר שלדברי רונאל פישר הייתי מאזינה בשקיקה.

לסיכום, אם בתחילת הדברים הייתי נבוכה, עכשיו אני באמת מבולבלת, ומה שנותר לי הוא לאחל לעם ישראל שחש כמוני, וגם לעצמי :

שנה טובה יותר

שנת חוסן

שנת גאולה

שמסביב יידום הסער

שרוחנו תישאר איתן

ושנת שלום על ישראל  (כי עם אויבינו

                          נדע להסתדר בעצמינו)