אז ועכשיו.
איך היתי בהתחלה ואיך אני היום?
אז ככה,אחרי הרבה מחשבות החלטתי לכתוב על התהליך הארוך שעשיתי עם עצמי.
תהליך שהתחיל אי שם בכיתה יב', לפני 4 שנים. היתי ילד מאוד שקט ומופנם, עוסק במוזיקה
מביע את דעותיי בשירים. וסגור בתוך עצמי,בעולם שלי. ובלי ביטחון עצמי בכלל.
אבן הדרך הראשונה היתה במסע ישראלי מבראשית שעשינו מעין סבב האם אנחנו כיתה מגובשת,
וכל אחד זיין תשכל למה כן, ורק אני סיננתי לעצמי איזה שטויות במיץ ואיזה שקרים עפים פה.
המחנכת שלי שמעה אותי. ביקשה ממני להגיד בפעם הראשונה מה אני חושב. וואלה,עשיתי את זה
פתחתי ת'פה שלי על כל העולם ואשתו. כולם היו בשוק, לא ידעו שאני יודע לדבר ועוד ככה.
מאותו רגע לכולם נפל האסימון. שאמרתי שכל אחד תקוע בתחת של עצמו,ואף אחד לא אכפת מהשני
ושלפחות בנאדם אחד לא שאל אותי מה שלומי בכל אותן התקופות. ואז צצה משום מקום אחת,שפשוט שאלה אותי
בשיא הכנות. "אתה ניסית פעם?" פתאום קלטתי שמרוב שהיתי סגור בתוך הבועה של עצמי
לא ניסיתי בכלל לשנות את המצב הקיים. מאותו רגע,התחיל השינוי.
נגמרה השנה והתגייסתי לקורס מכים. התחלתי לפתח את הביטחון העצמי שלי.
לא האמנתי שאני, אהיה מפקד כיתה, אהיה אבא ואמא של 15 בני נוער שהם תחת חסותיי לשלושה שבועות.
חוויה מדהימה. אין ספק. לאט לאט הביטחון נצבר, הכרתי את החברה שלי, כשלפני הצבא,בכלל פחדתי לנסות
להכנס למערכת יחסים.
נבחרתי למפקד מצטיין. קודמתי לסמל מחלקה, נתתי ערכים, העברתי שיעורים על זהירות בדרכים, לא לסמים אלכוהול ואלימות,
נתתי טיפים מעצמי ומהשירות הצבאי שלי. לקבל את התודה הזאת מחייל, שבא ואומר לך שהצלחת לשנות לו את התפיסה.
זה כל עולמך בפיקוד.
לבסוף קודמתי לרס"פ,ניהלתי קשרי חוץ עם כלל הבסיס. הפלוגה שלי הפכה לפלוגה הכי משגשגת ומובילה בבסיס.
ואז גם זה הגיע. השתחררתי. התנפצה הבועה. אז מה עושים עכשיו?
בונים שגרה חדשה עם ביטחון עצמי. משהו שלא היה לי לפני הצבא.
אין ספק ששירות צבאי זאת חוויה מעצבת.
תלוי איך לוקחים אותה. כן, קרעו לי תצורה. שברו לי את האופי ובנו אותו מחדש.
יותר נכון אני בחרתי איך לבנות אותו. ואני גאה בעצמי.
אל תפחדו לנסות.
אל תפחדו לטעות.
תחיו ,תהיו עצמכם.
החיים הם פסטיבל של מסכות שאנחנו בוחרים לשים לעצמנו
בכל יום שאנחנו קמים בבוקר.
כרגע? אני במסכה מחייכת באופן יומיומי. כי באמת טוב לי.
לילה טוב
אוהב אותכם,
סימבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
